פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
2573/07
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
המבקשות:
1. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
2. אבנר איגוד ביטוח רכב מנועי בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. צבי גינזבורג
2. מי ערד בע"מ
3. איילון חברה לביטוח בע"מ
4. קטיף מתכת בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע
מיום 22.2.07 בע"א 1124/05 שניתן על-ידי כבוד השופטים י' טימור, מ' הנדל
ור' ברקאי
בשם המבקשות:
עו"ד ע' האוזנר
בשם המשיב 1:
עו"ד י' דוידוביץ'
בשם המשיבות 3-2:
עו"ד א' רחמני
בשם המשיבה 4:
עו"ד א' כרמלי
החלטה
1.
בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים סגן הנשיא י' טימור, סגן הנשיא נ' הנדל ור' ברקאי), אשר דחה את ערעור המבקשות על פסק דינו החלקי של בית-משפט השלום בדימונה (כבוד השופטת ט' חיימוביץ), שבו נקבע כי קמה חבות למבקשות כלפי המשיב 1 בגין תאונת דרכים שבה היה מעורב.
2.
המשיב 1 נפגע ביום 20.2.96 עקב נפילת "פלטה" ממנוף עגורן. המשיבה 2 היתה בעלת המנוף, והיא ביטחה אותו בתעודת ביטוח חובה על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, אצל המבקשות. לתביעתו של המשיב 1 בבית-משפט השלום צורפו, בהודעות צד שלישי, המעסיקה של המשיב 1 והמבטחת בביטוח אחריות מעסיקים. בית-משפט השלום קיבל את תביעתו של המשיב 1 בעילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). בית המשפט קבע כי מתקיימת הגדרת "תאונת דרכים" על-פי החזקה המרבה – ניצול הכוח המיכני של העגורן. במענה לטענת המבקשות כי תעודת הביטוח מותנית בקיומו של רישיון נהיגה וכי במקרה זה לא הוכח שהנהג החזיק ברישיון תקף, קבע בית המשפט שהנטל בעניין זה מונח על כתפי המבקשות, וכי הן לא עמדו בו. הפוליסה – כך הובהר – לא הוגשה, וגם לא הוכח שהנהג לא החזיק בעת התאונה ברישיון בר-תוקף. סוף דבר, נקבע כי התאונה היא "תאונת דרכים", המכוסה לפי תעודת הביטוח, וההודעות כנגד הצדדים השלישיים נדחו. בית-המשפט המחוזי אישר את קביעותיו של בית-משפט השלום ודחה את ערעורן של המבקשות. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.
3.
במסגרת בקשת רשות הערעור, שבות המבקשות טוענות כי לא קמה להן חבות כיוון שלא הוכח שלנהג העגורן המעורב בתאונה היה רישיון נהיגה כדין. בנוסף, טוענות המבקשות כי אין מדובר בתאונת דרכים, הואיל והעגורן אינו "רכב מנועי" כנדרש לצורך הגדרת "תאונת דרכים" לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים. המבקשות טוענות כי אם ייקבע שאמנם אין מדובר ב"רכב מנועי", וכי בכל זאת קמה להן חבות מכוח ההלכה שנפסקה בע"א 5757/97 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' זיאד עלי חמאדה , פ"ד נג(5) 849 (1999) (להלן: חמאדה ), אזי יש להותיר על כנן את ההודעות לצד שלישי המבוססות על העילה הנזיקית.
דין הבקשה להידחות.
4.
הסוגיה הנוגעת להוכחת קיומו של רישיון נהיגה תקף במקרה זה נדונה בפני בית-משפט השלום ובפני בית-המשפט המחוזי. טענות המבקשות נדחו. לא מצאתי מקום להתערבות ערכאת הערעור ב"גלגול שלישי" בסוגיה זו.
בכל הנוגע לשאלת תחולתו של חוק הפיצויים, קבעו כאמור שתי הערכאות הקודמות כי התקיימה במקרה זה החזקה המרבה של שימוש בכוח המיכני של הרכב, וכי לפיכך קמה תחולה לחוק הפיצויים. אכן, אין בפסקי הדין של הערכאות הקודמות התייחסות לשאלה אם מ דובר במקרה זה ב"רכב מנועי" כמשמעותו בחוק, אולם המבקשות מסכימות למעשה שמכל מקום קמה תחולה במקרה זה לחוק מכוח הלכת חמאדה (בכפוף לדחיית הטענה בדבר היעדר הרישיון). ואכן, משעה שהצדדים התקשרו בפוליסת ביטוח המבטחת את השימוש בכלי שנחזה על-ידי הצדדים להיות כלי-רכב, אות היא – כך נפסק שם – כי הסכימו לראות בכלי "רכב מנועי" שראוי לבטח את השימוש בו בפוליסה לצורך חוק הפיצויים.
יחד עם זאת, כך סבורות המבקשות, ככל שאכן מ דובר בתחולה הנגזרת מהלכת חמאדה , יש להותיר את הודעות לצד שלישי על כנן, ולדון בעילה הנזיקית כלפי הצדדים השלישיים. טענה זו מעוררת שאלה כבדת משקל (ראו פסקה 21 לפסק דינו של השופט ת' אור בפרשת חמאדה ). דא עקא, הטענה לא הועלתה בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המבקשות לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע וגם לא בטיעונים בעל-פה בפניו (ראו דברי הנשיא מ' שמגר ברע"א 551/83 ברגר נ' ונטורה , פ"ד לח(1) 266 (1984), בדבר מטרת עיקרי הטיעון לאפשר לבעל הדין שכנגד להתכונן כיאות, ולהגביר את היכולת של בית-המשפט לקיים דיון שייסב על הנושאים שבמחלוקת). לא בכדי אפוא לא באה לעניין זה כל התייחסות בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי (וגם לא בפסק הדין של בית-משפט השלום). בנסיבות אלו, לא מצאתי טעם מספיק לבירור טענה זו בערכאה שלישית.
הבקשה נדחית. המבקשות ישאו בשכר טרחת עורכי הדין של המשיב 1, של המשיבות 2 ו-3 ושל המשיבה 4, בסכום של 5,000 ש"ח לכל אחד מהם.
ניתנה היום, י' בחשוון התשס"ח (22.10.07).
המשנה-לנשיאה