רע"א 2575/05 יוסף כהן נ. אהוד אולמרט

המבקש – עיתונאי ומי שהיה בעת הרלבנטית עורך המקומון "כל העיר" – הגיש תביעת לשון הרע נגד המשיב – שהיה אז ראש עיריית ירושלים. התביעה הוגשה בגין דברים שאמר זה האחרון, בהזדמנויות שונות, שעיקרם: ייחוס הרשעה בעבירה של הריגה למבקש, וכינויו "עבריין פלילי", "שיכור" ו"עורך בגילופין". מסתבר, כי המבקש הורשע, בשלהי שנות ה-80, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בגין מעורבותו בתאונת דרכים קטלנית. בזמן התאונה נמצאה בדמו כמות אלכוהול העולה במעט על המותר.

בית משפט השלום, בפסק-דין מפורט, קיבל את התביעה, ביחס לארבע מתוך שש הפרסומים שלגביהן הוגשה התביעה. המשיב חויב בתשלום פיצויים בסך 10,000 ש"ח. שני הצדדים ערערו על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי. הערעור והערעור שכנגד נדחו. אשר לאחריות, קיבל בית המשפט המחוזי את כל הנמקותיו של בית משפט השלום. לעניין שיעור הפיצויים, ציין בית המשפט המחוזי כי מדובר בסכום נמוך, אך יחד עם זאת, "אין הוא חורג עד כדי כך, באופן המצדיק התערבות של ערכאת הערעור". בית המשפט הוסיף וציין כי ככלל סכום הפיצויים במקרה זה צריך להיות נמוך, וזאת לאור "ההתלהמות ההדדית בין המשיב ובין העיתון שהמערער [המבקש] היה עורכו".

המבקש משיג על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. בקשתו נוגעת הן לעניין האחריות והן לעניין שיעור הפיצויים. המבקש מפרט בבקשתו את פרטי הדיבה. לטענתו, המשיב בחר להכפיש את שמו הטוב בדברי כזב, ולא פעם אחת, באכסניות שונות, הכל בזדון ובלא לברר את נכונות העובדות. המבקש עומד על הנסיבות החמורות של המקרה, לשיטתו, ובכלל זה, מעמדו הרם של המשיב וניסיונו להשתיק את הביקורת העיתונאית כלפיו. לדעת המבקש, היה על בית המשפט להטיל על המשיב אחריות בגין כל הפרסומים נשוא התביעה. זאת ועוד, לדעת המבקש ראוי היה לפסוק לו סכום פיצויים גבוה בהרבה. המבקש טוען, בהקשר זה, בין היתר, כי הוא והעיתון אינם היינו הך, ועל כן אין לעובדה שבין המשיב לעיתון התפתחה עוינות על רקע פרסומים שונים כדי להשליך על סכום הפיצוי המגיע למבקש שהפרסומים הופנו אליו באופן אישי. המבקש גורס כי אין לראות בהתנהגותו שלו כגורם שהביא לאשמו של המשיב. המבקש סבור כי הפיצויים שנפסקו אינם עולים בקנה אחד עם המדיניות בכגון דא, ועם הפגיעה הקשה בשמו הטוב.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בית משפט השלום דן באריכות בכל טענותיו של המבקש. חלק ניכר מטענות אלה התקבל, והמשיב נמצא אחרי לפרסום לשון הרע על המבקש. טענות המשיב בדבר הגנות העומדות לו ביחס לפרסומים המדוברים - נדחו. אמנם, בית המשפט מצא כי אין לחייב את המשיב בגין מקצת מן הפרסומים. אינני מוצא כל עילה להתערב במסקנה זו, וודאי לא ב"גלגול שלישי". גם ביחס לסכום הפיצויים, אינני סבור שיש מקום לבחינה נוספת של הסוגיה. בית משפט השלום פירט את השיקולים שעמדו ביסוד פסיקתו, וביניהם, האווירה הטעונה בין הצדדים ופרסומי המקומון – תחת שרביטו של המבקש – על אודות המשיב, פרסומים שזכו לביקורת מצד בית המשפט (ראו והשוו ע"א 1370/91 לוטפי משעור מנצרת נ' חביבי , פ"ד מז(1) 535; ע"א 4534/02

רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' , תק-על 2004(1) 2091). בית המשפט המחוזי – אמנם לאחר שקילה – החליט שלא לשנות מן הסכום שנפסק. זהו מסוג העניינים שבהם נטייתה של ערכאה הערעור היא שלא להתערב, ובמיוחד כך, לאחר שהעניין נדון והוכרע על-ידי שתי ערכאות. אינני סבור כי המקרה שלפנינו, בהתחשב בנסיבותיו כפי שנקבעו על-ידי הערכאות הקודמות, מצדיק סטייה מכלל זה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיב בסכום של 10,000 ש"ח.