רע"א 2583/21 עיריית רמת גן נ. סקאן ביי ישראל מוריה בע"מ

הבקשה

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת העמיתה ש' דותן ) אשר ניתן ביום 8.2.2021 בע"א 55496-07-20, ואשר דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום תל אביב-יפו (השופט ע' אלקלעי ) אשר ניתן ביום 11.6.2020 בת"א 45299-10-17 ואשר בגדרו נדחתה תביעת המבקשת לתשלום חוב ארנונה.

הרקע לבקשה והליכים קודמים

2.

המבקשת היא עיריית רמת גן. המשיבה 1 היא בעלת מניות בחברת סקאן לייף ישראל בע"מ (להלן: המשיבה

ו- החברה ,

בהתאמה). המשיב 2 הוא בעל מניות במשיבה (להלן: המשיב ).

3.

החברה החזיקה בנכס הממוקם בתחום שיפוטה של המבקשת, ברחוב ז'בוטינסקי 7 רמת גן (להלן: הנכס ). לימים, חדלה החברה מלפעול ונכנסה להליכי פירוק. בהתאם לספרי המבקשת, בגין הנכס הצטבר חוב ארנונה בסך של 94,849.60 ש"ח, נכון ליום 22.10.2017. חוב זה (להלן: חוב הארנונה ) הצטבר בגין התקופה מיום 1.4.2011 ועד ליום 17.9.2014.

4.

ביום 24.10.2017, לאחר ניסיונותיה הכושלים של המבקשת לגבות את חוב הארנונה מהחברה, הגישה המבקשת נגד המשיבים תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום החוב. תביעה זו הוגשה לבית משפט השלום תל אביב-יפו, ובגדרה טענה המבקשת כי מן הדין לחייב את המשיבים בחוב הארנונה בתור מי שהיו בעלי השליטה בחברה. טענה זו התבססה על האמור בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק ההסדרים ), אשר קובע תנאים שבהתקיימותם ניתן לחייב בעל שליטה בחברה בתשלום חוב ארנונה של החברה. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע תנאים אשר מפעילים את "חזקת ההברחה" הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס ההכנסה ). חזקה זו קובעת כי נכסים שהיו בבעלות החברה עובר לפירוקה או להפסקת פעילותה, רואים אותם כנכסים שהועברו לבעל השליטה בחברה ללא תמורה, זולת אם הוכח אחרת. החלתה של חזקה זו מאפשרת להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל על בעל השליטה בחברה אחריות אישית לתשלומו של חוב ארנונה של החברה.

5.

נסיבות אשר מפעילות את חזקת ההברחה ואשר נוגעות לענייננו-שלנו, כוללות את אלה:

§

החברה צברה חוב ארנונה סופי;

§

החוב נצבר בגין נכס שאינו משמש למגורים;

§

החברה היא פרטית ואיננה דייר מוגן;

§

החברה פורקה או הפסיקה את פעילותה;

§

בעל מניות בחברה – המוגדר כ"בעל שליטה" אליו עוברת החבות בחוב הארנונה – מחזיק לפחות ב-25% ממניות החברה.

6.

מנגד, טענו המשיבים, בין היתר, כי החברה לא החזיקה בשום נכס עובר להפסקת פעילותה ולפירוקה, וכי שום נכס מנכסי החברה לא הועבר למי מהמשיבים. המשיבים קיבלו רשות להתגונן ותביעת המבקשת התבררה לגופה.

7.

ביום 11.6.2020 דחה בית משפט השלום (השופט ע' אלקלעי ) את תביעת המבקשת. בית המשפט קבע כי המבקשת אינה יכולה להיבנות מחזקת ההברחה מאחר שהיא לא הוכיחה שלחברה היו נכסים עובר להפסקת פעילותה ולפירוקה. במסגרת זו, ציין בית המשפט כי קיימת מחלוקת בפסיקה באשר לשאלה על מי רובץ הנטל להוכיח שלחברה היו נכסים עובר להפסקת פעילותה וכי לשיטתו נטל זה רובץ על המבקשת בהיותה בעל-דין אשר מבקש להיבנות מהחזקה, להרים בדרך זו את מסך ההתאגדות ולחייב את בעל השליטה בחברה בחובות הארנונה שלה. בית המשפט קבע כי המבקשת לא הרימה את הנטל. כמו כן קבע בית המשפט, כי המשיבים ממילא הוכיחו לפי מאזן ההסתברויות כי לחברה לא היו נכסים עובר להפסקת פעילותה ולפירוקה. בעקבות דחיית תביעתה של המבקשת, חייבהּ בית המשפט בהוצאות המשיבים בסך של 15,000 ש"ח.

8.

המבקשת ערערה על פסק דין זה של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו.

9.

ביום 8.2.2021, דחה בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת העמיתה ש' דותן) את ערעורה של המבקשת. בית המשפט המחוזי הסתמך בפסק דינו על הממצא העובדתי שקבע בית משפט השלום, והוא ש"הנכס שהיה לחברה לא הועבר למשיבים". בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי חזקת ההברחה לא חלה על המקרה שבו עסקינן וכי "בנסיבות אלה, לא היה מקום להגיש את הערעור מאחר שפסק הדין מסתמך על עובדות". בעקבות דחיית ערעורה של המבקשת, חייבהּ בית המשפט המחוזי בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקשת

10.

המבקשת טוענת כי הבקשה שלפניי מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי", שכן היא מעלה שאלה משפטית

עקרונית בעניינו של נטל השכנוע אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך ולה חשיבות משפטית וציבורית רחבה. המבקשת מפרטת וטוענת כי ישנה מחלוקת בין בתי המשפט השונים בשאלה על מי מוטל הנטל להוכיח כי בבעלותה של חברה היו נכסים עובר לפירוקה או להפסקת פעילותה, לעניינה של חזקת ההברחה – כלי חשוב בגביית תשלומי חובה כדוגמת ארנונה.

11.

המבקשת סבורה כי עלינו לדון במחלוקת זו ולהכריע בה לטובתה באופן שיאפשר לה לגבות את חוב הארנונה של החברה מהמשיבים.

דיון והכרעה

12.

כפי שצויין לעיל, בית משפט השלום דחה אמנם את טענת המבקשת בדבר זכותה להיבנות מחזקת ההברחה, אולם הוא גם קבע ממצא עובדתי פוזיטיבי כי לחברה ממילא לא היו נכסים עובר להפסקת פעילותה וכניסתה להליכי פירוק. ממצא זה נקבע לפי מאזן ההסתברויות, וממצא שנקבע לפי מאזן ההסתברויות בהתדיינות אזרחית אינו מעלה שום שאלה משפטית בדבר חלוקת נטל השכנוע בין בעלי הדין; שאלה כאמור עולה לדיון רק במצב של "תיקו ראייתי" כאשר כפות המאזניים מעויינות (ראו אריאל פורת ואלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא(2) 191, 254-241 (1998) , והאסמכתאות שם).

13.

בית המשפט המחוזי ביסס את דחיית ערעורה של המבקשת על ממצא פוזיטיבי כאמור. מטעם זה, שאך מובן הוא, נמנע בית המשפט המחוזי מלדון ומלהכריע במחלוקת שנתגלעה בין בתי המשפט השונים בשאלה המשפטית "על מי מוטל הנטל להוכיח כי בבעלותה של חברה היו נכסים עובר לפירוקה או להפסקת פעילותה, לעניינה של חזקת ההברחה?".

14.

שאלה משפטית זו היא אכן שאלה חשובה, והמחלוקת ביחס אליה היא מחלוקת אמיתית שמן הראוי שתוכרע לכאן או לכאן (ראו והשוו: עת"מ (מחוזי נצרת) 43603-10-14 קמינר נ' עיריית בית שאן – מנהל הארנונה

(13.6.2017); ת"א (שלום ת"א) 34424-07-15 עיריית הרצליה נ'

ברברוסה הרצליה בע"מ ( 8.1.2019); ע"א (מחוזי י"ם) 9899-05-20 הרי נ' עירית ירושלים (6.8.2020); ע"א (מחוזי ת"א) 2139-08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.2010); עת"מ (מחוזי חי') 36449-03-13 ענבר נ' עיריית חיפה

(30.3.2014)). אולם, לאחר שידענו כי קביעתו הפוזיטיבית של בית משפט השלום בדבר היות החברה נטולת נכסים במועד בקובע היא קביעה עובדתית פרטנית, ועליה ממילא לא ניתן עוד לערער, לא נותר לי אלא לקבוע כי קבלת עמדתה של המבקשת בשאלה המשפטית הנ"ל ממילא לא תועיל לה. בנסיבות אלה, כמוסבר בהחלטתי ברע"א 4814/20 מגדל טופ – נדל"ן בע"מ נ' סלומון (12.8.2020), "באין צורך אמיתי לדון ולהכריע בשאלה משפטית עקרונית ב"גלגול שלישי", הבקשה לקיים דיון כאמור נדונה לכישלון" (ראו שם, פסקה 7).

15.

נוכח האמור, ולאחר שנחה דעתי כי למבקשת לא נגרם עיוות דין בהליכים דלמטה, הנני דוחה את הבקשה.

16.

משלא נתבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.