רע"א 2602/98 אייל אסנת נ. אייל אבנר

1.המבקשת הגישה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה תביעה לפירוק בעין של השיתוף בנכסים הנמצאים בבעלותה ובבעלות בעלה (המשיב), עימו נמצאת המבקשת בהלכי גירושין. המשיב הגיש בקשה למחיקה על הסף של התביעה וטען כי הסמכות לדון בענייני הרכוש מסורה לבית הדין הרבני. נטען, כי המשיב הקדים והגיש לבית הדין הרבני תביעת גירושין וכרך בה את ענייני הרכוש המשותף של בני הזוג.

2.בית המשפט לענייני משפחה (השופטת צ' קינן) קיבל את בקשתו של המשיב ומחק את תביעתה של המבקשת. בית המשפט קבע, כי על פי המבחנים המקובלים בפסיקה, נכרכו ענייני הרכוש כדין בתביעת הגירושין שהגיש המשיב. נקבע, כי תביעת הגירושין שהגיש המשיב היא תביעה כנה וכך גם כריכת הרכוש, כפי שעולה מתצהירו של המשיב שלא נסתר. בתוך כך, דחה בית המשפט את טענת המבקשת לפיה העדר פירוט בדבר הרכוש הכרוך בתביעת הגירושין מלמד על חוסר כנות הכריכה. נקבע, כי אין בהעדר פירוט, כשלעצמו, ללמד על חוסר כנות. בית המשפט דחה גם טענת המבקשת לפיה צירופו של מינהל מקרקעי ישראל כנתבע נוסף, שולל את סמכותו של בית הדין הרבני. נקבע, כי תנאי לצירופו של בעל דין, שאינו בן משפחה, הוא קיומה של תביעה בה מוסמך בית המשפט לדון. בהעדר סמכות לבית המשפט לענייני משפחה, לא ניתן לצרף צדדים נוספים. הודגש, כי טענת המבקשת אינה יכולה להביא להפיכת היוצרות באופן שיעניק סמכות לבית המשפט מקום שהסמכות אינה מסורה לו.

3.ערעורה של המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"מ 112/98), נדחה. בית המשפט (סגן הנשיא י' יעקבי-שווילי) דחה את השגותיה של המבקשת על החלטת הערכאה הראשונה וקבע כי יש לדחות את הערעור על סמך נימוקיה של הערכאה הראשונה (כאמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-).

4.בפני בקשת רשות ערעור המכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתה מעלה המבקשת שורה של טענות כנגד פסקי דינן של הערכאות קמא. טענות אלה מתייחסות לשלושה עניינים שונים: ראשית, טוענת המבקשת להעדר כריכה כדין של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין. לטענת המבקשת נגועים מעשיו של המשיב, ובכללם תביעת הגירושין, בחוסר תום לב. נטען, כי המשיב הסתיר את קיומה של תביעת גירושין מוקדמת שהגיש וכן את דבר קיומו של הסכם לחלוקת רכוש בין הצדדים. כן טוענת המבקשת כי הכריכה פגומה בשל העדר פירוט מינימלי של הרכוש הכרוך בתביעת הגירושין. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי בית הדין הרבני עצמו לא ראה את העניין ככרוך, כפי שעולה מהחלטותיו השונות. העניין השני אותו מעלה המבקשת נוגע להיות מינהל מקרקעי ישראל צד דרוש לצורך ההליכים. לטענת המבקשת למינהל תפקיד מכריע בהליכי חלוקת הרכוש, שכן לא ניתן לחלק את הרכוש טרם ייקבעו במדויק זכויותיהם של בני הזוג במקרקעין. לאור זאת, טוענת המבקשת כי יש לקיים את ההליך בפני הערכאה בה יוכל המינהל להיות צד. לבסוף, טוענת המבקשת כי אפילו נכרכו ענייני הרכוש בתביעת הגירושין שהגיש המשיב, הרי לבית המשפט לענייני משפחה סמכות מקבילה לדון בעניין. נטען, כי לאור היותה של זכות הקניין זכות יסוד, לא ניתן לפגוע בקניינה של מבקשת תוך חיובה להתדיין בפני בית הדין הרבני, אלא מכוח הסמכה מפורשת בחוק. נטען, כי בהעדר חוק כאמור, יש לאפשר למבקשת להתדיין בפני בית המשפט לענייני משפחה.

5.המשיב מתנגד למתן רשות ערעור וטוען כי הבקשה אינה מעלה שאלה המצדיקה דיון של ערכאה שלישית בעניין. לטענת המשיב אין בטענותיה של המבקשת המופנות כנגד כריכת ענייני הרכוש, משום שאלה חדשה או עקרונית, המצדיקה מתן רשות ערעור. גם לגופו של עניין, טוען המשיב, כי הכריכה נעשתה כדין ועומדת במבחני הפסיקה בעניין זה. המשיב מוסיף וטוען, כי בשאלת מרוץ הסמכויות וסמכותו המקבילה של בית המשפט לענייני משפחה, אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. נטען, כי תביעת הגירושין הוגשה בטרם נחקק חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה1995- (להלן: החוק). בנוסף, טוען המשיב כי החוק לא נועד לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני או לגרוע ממנה כפי שעולה מתיקונו של סעיף 25 לחוק. מינהל מקרקעי ישראל, המהווה משיב פורמלי לבקשה זו, ציין בתשובתו, כי מדובר בסכסוך גירושין שהוא אינו צד לו. נטען, כי שאלת הסמכות אינה משפיעה ואינה נוגעת ליחסי הצדדים עם המינהל.

6.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי אין להעניק למבקשת רשות ערעור. בית משפט זה חזר וקבע לא פעם, כי רשות ערעור לא תינתן אלא במקרים המעלים שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית בעלת השלכות רחבות. רשות ערעור לא תינתן במקרים הנוגעים לסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים ולנסיבותיו המיוחדות (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). לא מצאתי בבקשה שבפני את אותה שאלה רחבה המצדיקה מתן רשות ערעור. ככל שהבקשה נוגעת לכריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין שהגיש המשיב כנגד המבקשת, הרי שההלכה בעניין נדונה והוכרעה לא פעם על ידי בית משפט זה, ואין הבקשה מעוררת כל שאלה חדשה בעניין (ראו, למשל, ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי , פ"ד לד(4) 155; בג"צ 552/83 שליו נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים , פ"ד לח(2) 67). טענותיה של המבקשת בעניין עמדו לפני הערכאות קמא ונדחו לגופן. לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתן ובהחלטותיהן. בכל הנוגע לשאלת הסמכות המקבילה המסורה, לטענת המבקשת, לבית המשפט לענייני משפחה, הרי שסעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה בא והבהיר עניין זה ועיגנו בחוק. משנקבע הסדר זה בחוק, שוב אין לראות את טענותיה של המבקשת - ומבלי להביע דעה לגופו של עניין - ככאלו המעלות שאלה בעלת השלכות רחבות. גם בטענות המבקשת בדבר נחיצותו של מינהל מקרקעי ישראל כצד להליך, אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. בנסיבות אלה, נדחית ממילא גם הבקשה למתן סעד זמני בערעור.

בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.