רע"א 2619/11 ד.ע אוחנה ע"מ נ. מרכז הבנייה והתעשייה אילת (מ.ת.ב) בע"מ

1.

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' ברקאי ) מיום 1.3.2011 בע"א 21671-07-10, שדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט י' שפסר ) מיום 26.5.2010 בת"א 8334-07.

משיבה 1 התקשרה עם המבקשים בחוזה לפיו היא תספק סחורה למשיבה 2 והם ישלמו את התמורה – מבקשת 1 כחייב ראשי ומבקש 2 כערב וכחותם על כתב התחייבות לשיפוי משיבה 1.

משיבה 1 הגישה תביעה בבית משפט השלום כנגד המבקשים ולחלופין כנגד משיבה 2 ואחרים לתשלום החוב. בית משפט השלום קיבל את התביעה כנגד המבקשים, ודחה את התביעה החלופית. כנגד חיובם בדין הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי.

בבית המשפט המחוזי טענו המבקשים שמהסכום שבו חויבו יש לקזז סכום שקיבלה משיבה 1 ממשיבה 2. לדבריהם, משיבה 2 הגישה תביעה כנגד יצרנית הצינורות שרכשה ממשיבה 1 (ת"א 1683/03), וזכתה בפיצויים. את החלק מן הפיצויים שהתבסס על עלות רכישת הצנרת העבירה, על פי הנטען, משיבה 2 למשיבה 1, ואותו יש לזקוף על חשבון סכום החוב. כתמיכה בטענתם אודות שיוכו של הסכום לחוב נשוא הערעור והבקשה דנא הציגו המבקשים ראיות חדשות, שהגיעו לידם רק לאחר פסק הדין בבית משפט השלום: כתב הגנה של משיבה 1 בת"א 1683/03 הנ"ל, המלמד על הודאתה בכך שהצנרת המדוברת נרכשה לטובת הפרויקט נשוא הערעור והבקשה דנא; התחייבות בכתב של משיבה 2 שכל פיצוי שתקבל בתביעתה יועבר למשיבה 1 והסדר פשרה שגובש באותו תיק. מנגד, משיבה 1 הצהירה שכל שהצליחה לגבות ממשיבה 2 הוא סכום שנפסק לטובתה בתובענה שכנגד שהגישה באותו הליך, שהתייחסה ליתרת חוב קודמת לפרשה המדוברת. עוד טענה משיבה 1 כי הצנרת הלקויה הוחלפה ומשיבה 2 לא קיבלה כל פיצוי בגין עלותה, אלא רק בגין נזקים עקיפים.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. נקבע, כי מחומר הראיות עולה שהתביעה והסכם הפשרה אכן התייחסו לנזקים עקיפים בלבד, ולא הוכח כי סכום כלשהו הועבר למשיבה 1. אין בכתב ההתחייבות שהוזכר לעיל כדי ללמד כי בפועל הועבר סכום זה או אחר. תביעת הנגד שהגישה המשיבה 1, שמכוחה קיבלה סכום של כ-35,000 ₪, מתייחסת לחובות משנים אחרות, ואין לקזז סכום זה מסכום התביעה נשוא הערעור והבקשה דנא. על כן, הערעור נדחה, ומכאן הבקשה שלפניי.

2.

המבקשים טוענים שקיומה של ראיה מהותית חדשה הצריך החזרה של התיק לערכאה הדיונית – בית משפט השלום. לצד זאת, המבקשים סבורים כי בית המשפט המחוזי שגה במסקנות שאותן הסיק מהמסמכים שהוצגו בפניו. בשולי דבריהם הוסיפו המבקשים כי חיובו האישי של המבקש 2 בטעות יסודו, שכן אין תוקף לכתב התחייבות לשיפוי שאינו מוגבל בסכום.

3.

משוכה דיונית גבוהה עומדת בפני המבקשים. זהו גלגול שלישי של העניין, ועל פני הדברים אין הוא חורג מהמחלוקת הפרטנית של הצדדים או מעלה סוגיה משפטית עקרונית. יתר על כן, אין לקבל את גישת המבקשים, לפיה טענה בדבר קיומה של מחלוקת עובדתית שהתגלתה לאחר הגשת ראיה חדשה לערכאת הערעור מחייבת החזרת התיק לערכאה המבררת. נושא זה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, ומובן הוא בשל שיקולים מעשיים ועקרוניים כאחד, שככלל מקומה של הגשת ראיות היא בפני הערכאה המבררת, ולא בפני ערכאת הערעור (וראו תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). די בהיבטים דיוניים אלה כדי להביא לדחיית הבקשה.

אף לגופו של עניין, נראה שלא נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי, להורות על דחיית הערעור חרף הראיות החדשות. על פי הצהרת משיבה 1, שלא נסתרה, הצנרת עצמה הוחלפה על ידי היצרן, ועל כן הכסף ששולם לא היווה החזר התשלום על הצנרת, אלא פיצוי בגין נזקים עקיפים שנגרמו. כמו כן, לא הוכח כי סכום כלשהו הועבר בפועל לידי משיבה 1.

4.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.