רע"א 2629/00 עזבון שלמה קרן ז"ל נ. קסל לאה

1.לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא ו' זיילר) מיום 5.3.00 בו דחה בקשה לביטול פסק בורר שניתן ביום 27.1.00 על ידי כב' השופט (בדימוס) י. בזק, (להלן - "הבורר") ובמסגרת זו גם דחה את התנגדות המבקשים לצוואת סבם (להלן - "המנוח") ונתן צו קיום לצוואה זו.

2.נתתי דעתי לטעמי הבקשה ובאתי לכלל דעה כי דינה להידחות אף בלא בקשת תשובה.

3.המשיבים שהם בתו של המנוח וילדיה הגישו בקשה לקיום צוואת המנוח. המבקשים הם עזבון בנו של המנוח וילדי אותו בן, ואלה הגישו התנגדות לצוואה. במסגרת הליך ההתנגדות בבית המשפט, הסכימו הצדדים כי כל המחלוקות ביניהם יועברו להכרעת הבורר וכי הוא יתן פסק מנומק ויכריע על פי הדין המהותי.

הבורר נתן פסק מנומק והחליט בסיכומו של דבר לקיים את הצוואה. הוא העריך את מכלול הראיות שהובאו בפניו והסיק מהן כי המנוח היה בעל כשירות מלאה לצוות, וכי הצוואה מבטאת את רצונו החפשי והחלטתו השקולה וזאת חרף מחלתו ומגבלותיו הפיסיות מהן סבל בעת עריכת הצוואה.

4.פסק הבורר בא בפני בית המשפט המחוזי כדי שיאמצו והמבקשים הגישו את התנגדותם לכך. בית משפט קמא שקל ובחן לפרטיהן את טענות המבקשים כנגד הפסק ומצא לדחותן. הוא לא מצא כל יסוד לטענה שהועלתה על ידי המבקשים לפיה יש לבטל את פסק הבורר מחמת העדר הנמקה בהתאם לסעיף 24(6) לחוק הבוררות תשכ"ח1968- וכן שלל טענה אחרת שהעלו לפיה שגה הבורר בכך שלא פסק על פי היפוך נטל הראייה בכל הנוגע לכושרו של המנוח, בנמקו כי הבורר קבע קביעות פוזיטיביות בענין זה וממילא שאלות של נטל הוכחה לא עלו.

5.בבקשת רשות הערעור חוזרים המבקשים על עיקרי טיעוניהם שהועלו בבית משפט קמא בנסיון למצות את המפלט האחרון להשגת מבוקשם, אולם נסיון זה נועד לכשלון. כלל הוא בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של ערכאה מוסמכת הנוגעת לפסק בוררים, כי רשות כזו לא תינתן דרך השיגרה אלא היא שמורה למקרים חריגים בהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מגדר עניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולים של עשיית צדק ומניעת עיוות דין. גישה זו ננקטת דרך כלל בענינים המגיעים לבית משפט זה בגלגול שלישי, ומקומה, בשנויים המחוייבים, גם בבקשות רשות ערעור הנוגעות לפסקי דין העוסקים בפסקי בוררות. (השווה רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3) 123; לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 177-8).

במקרה שלפנינו אין עולה שאלה מיוחדת אשר ראוי להידרש לה במסגרת ערעור, ואין עילה להתערבות משיקולים של צדק ומניעת עיוות דין.

6.יתר על כן, טיעוני המבקשים דינם להידחות לגופם. דומה, כי המבקשים תרים אחר כל זיז של טענה כדי להיתלות בה על מנת להכניס את עניינם למסגרת אחת מעילות הביטול של פסק בורר המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות, וזאת, גם כאשר ברור על פניו כי אין קשר ענייני בין עילת הביטול הנטענת לבין המציאות האוביקטיבית המשמשת תשתית לענין זה. כך, לטענת העדר ההנמקה של פסק הבורר אשר הועלתה שוב כנימוק לביטול הפסק אין כל אחיזה במציאות הממשית בהינתן ההנמקה הנרחבת והמפורטת המצויה בפסק. באותה מידה אין גם מקום לטענה בדבר משגה הבורר בכך שלא עמד על יישום נטל ההוכחה על המשיבה לענין כושרו של המנוח לעשות צוואה. שאלת הנטלים כלל לא עלתה לאור הקביעות העובדתיות הפוזיטיביות אותן קבע הבורר אשר אינן נתונות לערעור. המבקשים העלו טענות נוספות, משניות, המבקשות לתקוף את פסק הבורר אולם טענות אלה תואמות יותר לטענות ערעור על פסק דין של ערכאה שיפוטית מאשר לעילות ביטול פסק בורר שהן מטבען מצומצמות ומגודרות אל תוך משבצות מוכרות.

7.סיכומו של דבר, אין בבקשת רשות ערעור זו כל ממש, והיא נדחית.

נוכח אופייה של בקשת המבקשים לבטל את פסק הבורר אין להתפלא על שבית משפט קמא ראה לנכון להשית שכר טרחה נכבד על המבקשים המגיע כדי 25,000 ש"ח + מע"מ. חרף טיעוני המבקשים להפחתת שכר הטרחה שנקבע, אינני רואה לנכון להתערב בשיעור הוצאות זה; עם זאת, מאחר שלא נתבקשה תשובת המשיבים בבית משפט זה, יופטרו המבקשים מתשלום הוצאות כלשהן בערכאה זו.

הבקשה נדחית על כל חלקיה.