רע"א 2647/13 דשתי אילן נ. מרדכי מתתיהו

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ר' לבהר שרון ), מיום 25.2.2013, בע"א 22768-07-12, שלפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט מ' סובל ), מיום 7.6.2012, בתא"ק 614-03-11.

2.

המשיב הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר, בה טען שהלווה למבקש סך של מאה אלף ש"ח, שהמבקש התחייב להשיב בצירוף ריבית "עבודה" בסך של 5,000 ש"ח לחודש. המשיב טען שההלוואה ניתנה למבקש כמחווה חברית על סמך מסמך עליו חתמו בעלי הדין מיום 29.6.2009. המבקש הגיש בקשה למתן רשות להתגונן שנתמכה בתצהיר ובה טען שמדובר בהסכם שנחתם על רקע עסקי הימורים פסולים בהם עוסקים בעלי הדין, ומשכך, מדובר בחוזה בלתי חוקי שאין לאוכפו. עוד טען המבקש שמדובר בחוזה למראית עין, שמטרתו הייתה לאפשר למשיב לומר לאשתו ולמשפחתו שהלווה למבקש את הסכום הנ"ל ולא שהפסיד סכום זה בקזינו. המבקש טען שבפועל לא קיבל את ההלוואה מהמשיב, לא במישרין ולא בעקיפין, אלא באמצעות צד שלישי ("בן שלמה") שלא הובא לדיון. לכן טען המבקש כי דין התביעה להידחות באין יריבות בין בעלי הדין. המבקש הוסיף שהמשיב הוא זה שהפסיד את הסכום שתבע בקזינו, שכן המשיך לשחק לבדו אף לאחר שהפסידו במשחק משותף, וכך יצר את החוב.

3.

בית משפט השלום קבע כי בעלי הדין לא הציגו לפניו תמונה מלאה ושלמה של נסיבות העניין. בית המשפט השתכנע שמדובר בהימורים בקזינו, המהווים פעולה לא חוקית, אך קבע שיש להפריד בין עסקת ההימורים לבין עסקת ההלוואה, נשוא המחלוקת. בית המשפט דחה את טענת המבקש לפיה מדובר בחוזה למראית עין. בית המשפט נימק את קביעתו בכך ששני בעלי הדין פנו יחד לצד השלישי לשם קבלת ההלוואה. בית המשפט ציין שהמבקש נמנע מלהזמין עדים שיתמכו בגרסתו, והעדיף את גרסת המשיב לפיה המבקש קיבל את ההלוואה בהתאם להסכם עליו חתמו בעלי הדין. ואולם, בית המשפט קבע שהריבית שנקבעה בהסכם ההלוואה אינה חוקית. לכן חייב את המבקש לשלם למשיב סך של מאה אלף ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 29.6.2009, וכן, הוצאות משפט בסך של 7,500 ש"ח. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור ואילו המשיב הגיש ערעור שכנגד בנוגע לריבית שנפסקה.

4.

בית המשפט המחוזי דחה הן את הערעור והן את הערעור שכנגד. בית המשפט קבע כי כל טענות המבקש נדונו בפני בית משפט השלום אשר קבע ממצאים עובדתיים שאין מקום להתערב בהם. נקבע כי ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית של בית משפט השלום, לפיה המבקש הוא שהפסיד את הכסף בקזינו והוא זה שקיבל את ההלוואה מהמשיב, אף אם הכסף הועבר באמצעות צד שלישי. בית המשפט ציין את ההלכה לפיה ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, וקבע כי גם במקרה דנא אין מקום להתערבותו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי די בכך שהכסף ניתן על ידי הצד השלישי ונמסר למבקש בנוכחות המשיב, והוסכם שהסכום ניתן על ידי הצד השלישי למשיב למעשה, כדי שילווה אותו למבקש, כדי לחייב את המבקש להשיב את סכום ההלוואה. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעת בית משפט השלום לפיה הריבית עליה הוסכם היא ריבית דרקונית. בית המשפט סיים באומרו כי חבל שהמבקש לא השכיל לאמץ את המלצת בית משפט השלום לנסות להגיע להסדר מעשי עם המשיב, שהיה נכון אף לאפשר לבית המשפט לפסוק על דרך הפשרה.

בעקבות פסק הדין הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.

המבקש טוען כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא פסק דין מקפח. המבקש שב וטוען שמדובר בחוזה למראית עין ובחוזה בלתי חוקי. לדעת המבקש, עדות המשיב מוכיחה

שמדובר בחוזה למראית עין, שכן מדובר בהפסד של שני בעלי הדין בהימורים. העובדה ששניהם הלכו יחד למגרש המכוניות, שם נחתם הסכם ההלוואה, אינה סותרת לדעת המבקש את העובדה שמדובר בחוזה למראית עין. לטענת המבקש, קיים הסכם נוסף בכתב בנוגע להלוואה שהוסתר מבית המשפט. המבקש טוען עוד כי קיימות נסיבות המצדיקות את התערבות בית משפט זה בפסק הדין. בהקשר זה תוהה המבקש האם בתי המשפט מוסמכים מעתה לדון בסכסוכים בין מהמרים במשחקים שהחוק הפלילי אוסר. לטענת המבקש, בית המשפט פסק שהכסף ניתן לו ישירות על ידי המשיב, בניגוד להודאת המשיב בעדותו לפיה הצד השלישי הוא שמסר את הכסף ישירות למשיב. לפיכך, לטענתו, לא ניתנה לו כל הלוואה מהמשיב, אין בין בעלי הדין כל יריבות, והמשיב התעשר שלא כדין בזכות פסק הדין. לדברי המבקש, חובת ההוכחה הייתה על המשיב ובטעות הוטל הנטל הראשוני בתביעה עליו. כך גם משיג המבקש על הפסיקה לחובתו בעניין אי זימון עדים, כולל בעל הקזינו שממילא לא נכח בעת מתן ההלוואה; וכך גם הצד השלישי - שניהם עדים המעוניינים לקבל את כספי התביעה. המבקש מוסיף שבית המשפט המחוזי התעלם מהאיום הממשי עליו בגין החוב לבעל הקזינו.

6.

דין הבקשה להידחות. כידוע, כדי שתינתן רשות ערעור למי שכבר הובא עניינו לפני שתי ערכאות, עליו להראות כי עניינו מקים שאלה משפטית שחשיבותה והשפעתה חורגות מדל"ת אמותיו ( ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה )

בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). המקרה דנא אינו בא בגדרה של אמת מידה זו, ועיקר עניינו בחזרה על טענות פרטניות של המבקש הנוגעות לממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית ואושרו בערכאת הערעור, לרבות בסוגיית אופיו של חוזה ההלוואה ובשאלת נטל הראייה. מדובר בשאלות קונקרטיות בסכסוך שנתגלע בין בעלי הדין שיסודו במתן הלוואה בעקבות הפסד במשחק קזינו. בסופו של יום, נשענת בקשה זו על שאלה הנוגעת לבעלי הדין בלבד: האם קיבל המבקש הלוואה מהמשיב, אם לאו לצורך החזר תשלום החוב לבעל הקזינו. כאמור, בית משפט השלום קבע כי בעלי הדין לא הציגו לפניו תמונה מלאה ושלמה של התנהלותם ביחס לתשלום החוב; ניסו לגלות טפח ולכסות טפחיים. ולכן, די אם אומר בזהירות כי רב הנסתר על הגלוי בנסיבות העניין. במצב דברים זה אין לי אלא לדחות את בקשת רשות הערעור.

הבקשה נדחית, אפוא. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.