פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
272/16
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקשים:
1.
דוד מרגלית
2. רונן דפנה מרגלית
נ ג ד
המשיב:
זלמן כהן
בקשת רשות לערער על פסק
הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' ענבר וכב' השופטים י'
שבח וש' שוחט) בע"א 53460-09-14 מיום 13.7.2015
בשם המבקשים:
עו"ד יעקב כהן
החלטה
1.
המבקשים – בעלי זכויות בבניין בתל אביב – הגישו תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים נגד המשיב – דייר מוגן המחזיק בכמה דירות בבניין, זאת עקב שימוש לכאורה של המשיב בגג הבניין ובשטחים נוספים ללא רשות המבקשים ותוך מניעת השימוש שלהם בשטחים אלה (להלן: התביעה ). במהלך הדיון בתביעה שהתקיים בבית משפט השלום בתל אביב-יפו הסכימו הצדדים שבית המשפט יכריע בתביעה על דרך הפשרה ללא הנמקה (בהתאם לסמכותו לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט )), על יסוד החומר שהגישו ותוך הסכמה על שווי השימוש החודשי בגג. בית משפט השלום (כב' השופטת ש' גלר ) קבע ביום 10.6.2014 כי על המשיב לשלם למבקשים סך של 80,000 ש"ח. המשיב ערער על פסק הדין. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' ענבר , כב' השופטת י' שבח וכב' השופט ש' שוחט ) קיבל ביום 13.7.2015 את הערעור. נקבע כי פסק הדין של בית משפט השלום חורג במידה קיצונית ממתחם הסבירות, זאת משהסכום שנפסק לחובת המשיב חורג במידה משמעותית מרף הסיכון המרבי שבו היה נתון אילו היה פוסק בית משפט השלום בהתאם לדין; ונוכח הסכמת הצדדים, שמלמדת בבירור על ציפייתם כי פסק הדין לא יחרוג במידה ניכרת מתוצאתה המסתברת של הכרעה בהתאם לדין. נוכח האמור ביטל בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית משפט השלום וקבע תחתיו – תוך שהוא מציין את סמכותו ליתן כל החלטה אשר הייתה מוסמכת הערכאה הדיונית ליתן – כי המשיב ישלם למבקשים סך של 40,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.
2.
מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי שהתערב בפסיקתו של בית משפט השלום שניתנה על דרך הפשרה; וכי קבע הלכה למעשה כי בפסיקה על דרך הפשרה לא ניתן לסטות מן הדין. נטען כי עולה מהמקרה סוגיה עקרונית בדבר גדר הסמכות המסורה לערכאה הפוסקת על דרך הפשרה. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו שכן פסק דינו ניתן גם הוא על דרך הפשרה, זאת חרף התנגדותם של המבקשים לכך.
3.
לאחר שעיינתי בבקשה מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה ורק במקרים אשר מעלים סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים לסכסוך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123, 128 (1982)). טענות המבקש נטועות בדל"ת אמות המקרה ואינן מקימות עילה למתן רשות לערער בגדר אמת המידה האמורה. אף לא מצאתי כי המקרה מעלה סוגיה עקרונית המצריכה דיון בבית משפט זה. במוקד הבקשה שלפניי פסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. היקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסקי דין כאמור הוא מצומצם ומוגבל רק למקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" (ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה , פ"ד נג(1), 337, 345-344 (1999) ), והדברים אמורים ביתר שאת שעה שמדובר ב"גלגול שלישי" ( רע"א 1206/1 1 חכשורי נ' אבידן , פסקה 4 (28.2.2011)). בניגוד לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי נימק את טעמיו להתערבות בתוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום; וטעמים אלה שימשו אותו בהכרעתו שבאה חלף פסק הדין של בית משפט השלום שבוטל . אכן, במקרה זה ראתה ערכאת הערעור להתערב בפסק הדין של הערכאה הדיונית שניתן על דרך הפשרה, אך אין בהתערבות זו כשלעצמה כדי להצדיק מתן רשות לערער (ראו והשוו בע"ם 7847/06 פלוני נ' פלוני , פסקה ט' (11.12.2006);
רע"א 4723/05 לוי נ' ברוש , פסקה ד' (12.9.2005)).
הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, י"ד באדר א התשע"ו (23.2.2016).
ש
ו פ ט