רע"א 2786/10 אמיר בן דוד נ. ניסים דגלדטי

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ברצ"פ 1145-09, כב' השופטת י' שטופמן ), מיום 1.3.2010, במסגרתו ניתנה למבקש רשות ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל (תיק הוצל"פ מס' 01-11942-57-2, ראש ההוצל"פ

ע' רט , מיום 3.2.2009) – אך ערעורו נדחה בסופו של יום (מאחר ובתיקון מס' 29 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, שונה המונח "ראש ההוצאה לפועל" ל"רשם ההוצאה לפועל" – אשתמש להלן במונח המעודכן).

המבקש פתח שני תיקי הוצאה לפועל לביצוע שיקים בחתימתו ובערבותו של המשיב. תיק אחד נפתח כנגד המשיב וחברת החבובות חנות הצעצועים שלי בע"מ (להלן: החברה ), ואילו התיק השני נפתח כנגד המשיב, ואחת שרה מירון.

ביום 24.1.2008 פתחו המשיב והחייבים האחרים בהליך של התנגדות לביצוע שטר. ביום 11.3.2008 ניתן על ידי בית משפט השלום בתל אביב-יפו תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם בין המשיב והחברה לבין המבקש על פיו נקבע כי ההתנגדות לביצוע השטר תדחה והמשיב והחברה ישלמו עד ליום 30.4.2008 סכום של 140,000 ש"ח לסילוק החוב בשני תיקי ההוצאה לפועל (להלן: ההסכם הראשון ).

ביום 13.11.2008 הגיעו הצדדים להסכם נוסף. הצדדים להסכם זה, כפי שצוינו על גביו, היו המבקש מצד אחד (שהוגדר בהסכם כ"זוכה"), והחברה בלבד מצד שני (שהוגדרה בהסכם כ"חייב") (להלן: ההסכם השני ). במסגרת ההסכם השני, הוסכם כי על מנת לסלק את החוב בשני תיקי ההוצאה לפועל ישלם החייב סכום של 170,000 ש"ח בתשלומים, ואם לא יעמוד בהם יהיה הזוכה רשאי להמשיך בהליכי הוצל"פ נגד החייב, לרבות עיכוב יציאה מהארץ. עוד נקבע כי כל עוד יעמוד החייב בתשלומים, יעוכבו כל הליכי ההוצל"פ כנגדו, ולאחר פרעון התשלומים במועדם ייסגר תיק ההוצל"פ.

ביום 5.1.2009 טען המשיב טענת "פרעתי" במסגרת "הודעה על הסדר פשרה ובקשה לסגירת תיק ההוצל"פ". בבקשה, עתר המשיב לסגירת תיקי ההוצל"פ מאחר ולהבנתו, עולה מההסכם השני שהחברה נטלה על עצמה את חובותיו וחובתה של הגב' מירון בגין שני תיקי ההוצל"פ. על פי המשיב, שינה ההסכם השני את פסק הדין שעיגן את ההסכם הראשון, ועל כן יש לפטור אותו ואת הגב' מירון מכל תשלום למבקש. עוד הובהר, כי ההסדר נעשה לאחר שהמבקש קיבל כספים מאדם בשם קובי דוד (להלן: דוד ), כך שבמקביל ויתר המשיב על תביעה כספית פוטנציאלית כנגד דוד.

המבקש בתגובתו, עמד על כך שמקורו של הנוסח בהסכם השני בטעות סופר, וכי שמו של המשיב היה אמור להיות כתוב בו במקום שמה של החברה. בכל מקרה, כך טען, נכרת ההסכם השני עם המשיב, ואין בהסכם זה בכדי לאיין את חבותו של המשיב והגב' מירון.

ביום 19.1.2009 קבע רשם ההוצאה לפועל כי "הואיל ועולה כי יש מחלוקת בין הצדדים באשר לצד הנכון להסכם... על הצדדים לפנות לבית המשפט המוסמך לצורך הכרעה בעניין (ככל שלא יגיעו להסכמה ביניהם)... בשלב זה, ועד להודעה אחרת, מבית המשפט או מהצדדים במשותף, התיק לא יסגר, אולם ההליכים כנגד החייב 2 [המשיב – ס"ג] יעוכבו".

המבקש הגיש בקשת רשות לערער על החלטה זו של רשם ההוצאה לפועל בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. המבקש חזר על טענתו בדבר טעות הסופר שהובילה לרישום החברה כחייבת בהסכם השני, ומיקד את טיעוניו בשני עיקרים. ראשית – גם אם אכן נחתם ההסכם השני מול החברה, עדיין אין בו לפטור את המשיב מחובותיו בתיקי ההוצאה לפועל, ולעכב את ההליכים נגדו. שנית – טעה רשם ההוצאה לפועל, כשקבע כי יש להעביר את ההכרעה בעניין לבית המשפט תוך עיכוב ההליכים עד מתן הכרעה כאמור, ולא דן בעניין בעצמו.

בית המשפט המחוזי נתן רשות לערעור כמבוקש, אך ביום 1.3.2010, דחה את ערעורו של המבקש. בפסק דינו, קבע בית המשפט כי בדין החליט רשם ההוצאה לפועל להעביר את בירור הסוגיה לבית המשפט המוסמך, שכן סמכותו של רשם ההוצאה לפועל פקעה משפסק הדין חדל להתקיים בשל קיומו של הסכם מאוחר יותר. לאור זאת, קבע בית המשפט כי ראוי לעכב את ההליכים גם כנגד המשיב עד להכרעה בסוגיות שבמחלוקת.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש וחוזר על טענותיו כפי שנטענו בבית המשפט המחוזי. מנגד, מתנגד המשיב למתן רשות ערעור וטוען כי אף לגופו של עניין לא נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב ובהחלטות הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי אין מקום למתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

אף לגופו של עניין לא ראיתי צורך להידרש לבקשתו של המבקש. הן המבקש והן המשיב מציגים תיזות פרשניות שונות לנוסחו הבעייתי של ההסכם השני. כך למשל, על מנת לבסס את טענתו כי המשיב הוא הצד האמיתי להסכם השני ולא החברה, מצביע המבקש על העובדה כי החברה כלל אינה חייבת באחד מתיקי ההוצל"פ. בנוסף טוען המבקש כי למרות האמור בגוף ההסכם, כלל לא ניתן לנקוט נגד חברה הליכי עיכוב יציאה מהארץ ומאסר. מנגד, טוען המשיב כי ניסוחים אלו הם שרידים ממנוסח קבוע של הסכמים שגרתיים קודמים שעל בסיסם נערך הסכם זה, ובכל מקרה היה זה המבקש שניסח את ההסכם השני, ועל כן במקרה של ספק יש לפרש אותו כנגדו. פרשנויות שונות אלו למיהות הצדדים להסכם השני, מצטרפות לספקות לגבי חבותו של המשיב לאורו של הסכם זה. לאור האמור, ברי כי נדרשת הכרעה מיידית בסוגיות האמורות, לפני שיתאפשר המשך ביצוע ההסכם. המשיב טוען כי בסמכותו של רשם ההוצל"פ להכריע בנדון ולסגור את התיקים כנגדו, אולם לדידי נראה, כי צדק בית המשפט המחוזי שעה שקבע כי יש להעביר את ההכרעה לבית המשפט המוסמך במסגרת הליך חדש.

במסגרת דיון בטענת "פרעתי", מוסמך רשם ההוצל"פ לקבוע כי הסכם המאוחר לפסק הדין שינה, ביטל או החליף את הוראות פסק הדין, כך שלמעשה פוקעת סמכותו להמשיך ולדון בנושא. רשם ההוצל"פ אינו מוסמך להכריע האם ההסכם נחתם בטעות, או לבחון את פרשנות ההסכם כאשר הסכם הפשרה אינו ברור או מסוים דיו, ואין בפרשנות מינימלית די בכדי לפתור את המחלוקות הנובעות ממנו (ראו: ד' בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שביעית, 2010), 278-275; רע"א סיבוני נ' יזרעאלי (לא פורסם, 28.1.2008); ע"א 1193/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון המנוח מיכאל שנקר (לא פורסם, 19.6.1996)). במקרה דנן, כאשר פסק הדין הוחלף וחדל להתקיים שעה שההסכם השני בא תחתיו, וכשעולות טענות ותהיות לגבי הפרת הסכם זה, וספקות פרשניים נוספים – בדין עשה רשם ההוצל"פ כשהפקיע מידי עצמו את הסמכות להכריע בנדון (ראו: רע"א 3149/06 בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ (לא פורסם, 1.11.2006)). משכך הוחלט, נכון היה לעכב את הליכי ההוצאה לפועל עד שתובהר זהותם המדויקת של החייבים בעניין על ידי הערכאה המוסמכת, ובכל מקרה לא טען המבקש כי יגרם לו נזק ממשי כתוצאה מכך.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ש"ח.