רע"א 36/16 רע"א 36/16

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק ) שדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בגדרו נדחה ערעור המבקשים על החלטת רשם ההוצאה לפועל אשר דחה את בקשתם בטענת "פרעתי".

רקע והליכים קודמים

1.בין המבקשים לבין המשיבה נכרת הסכם למכירת דירה. המבקשים התחייבו להעביר על שמה של המשיבה את זכויותיהם בדירה ואגב כך לשאת בהיטלים שונים הקשורים בדירה ובעסקת המכר (להלן: ההסכם הראשון ). המבקשים לא קיימו את חלקם בהסכם ובעקבות כך הגישה המשיבה נגדם תביעה לתשלום פיצוי מוסכם שנכלל בהסכם הראשון. ביום 22.2.2005 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. לפי ההסכם, יינתן פסק דין המקבל את תביעת המשיבה, ופסק דין זה "יחשב למסולק" אם המבקשים יעבירו את הזכויות בדירה על שם המשיבה ובלבד שלפני כן "תמציא המשיבה שטרי משכנתא ואישור עירייה בתוקף". כן הוסכם על פיצוי כספי למשיבה. המבקשים שילמו את הפיצוי הכספי, אך לא העבירו את הזכויות בדירה על שם המשיבה, אשר מצדה לא המציאה את אישור העירייה להעברת הזכויות בנכס ואת שטרי המשכנתא. נוכח האמור, ביום 12.11.2006 הגישה המשיבה את פסק הדין שניתן בעקבות הסכם הפשרה למימוש בהוצאה לפועל. ביום 15.3.2007 הגישו המבקשים בקשה בטענת "פרעתי" שבה טענו כי לא נדרשו לקיים את חלקם בהסכם הפשרה - העברת הזכויות על שם המשיבה - מאחר שהיא לא קיימה את התנאים המקדימים לכך.

2.רשם ההוצאה לפועל דחה את בקשת המבקשים בטענת פרעתי. נקבע, כי במקרה דנא המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח שלא נדרשו למלא אחר פסק הדין (שאישר את הסכם הפשרה) כנדרש בסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. נקבע, כי המבקשים הם שסיכלו את אפשרות המשיבה לקבל אישור בתוקף מהעירייה לאחר שלא סילקו חוב קודם לעירייה שרבץ על הנכס, למרות שהדבר היה באחריותם לפי הסכם המכר המקורי וכי לא הוכח שחובה זו לא הועברה לאחריות המשיבה. רשם ההוצאה לפועל הגיע למסקנה זו בהתבססו, בין היתר, על התרשמותו ממהימנות גרסאות הצדדים. נוכח האמור, קבע רשם ההוצאה לפועל כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח כי היו פטורים מביצוע הוראות פסק הדין.

3.ערעור שהגישו המבקשים לבית משפט השלום נדחה. בית משפט השלום קבע כי לא מצא עילה להתערבות בהחלטתו המנומקת של רשם ההוצאה לפועל. נקבע, כי מעבר לכך שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי מהימנות, שהיוו נדבך מרכזי בהחלטת רשם ההוצאה לפועל, הרי שגם לגופם של דברים יש לאמץ את מסקנותיו.

4.המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. מהחלטת בית המשפט המחוזי עולה, כי בפניו לא התמקדו המבקשים בשאלה מדוע לא הומצא אישור העירייה, אלא בשאלה אם לרשם ההוצאה לפועל היתה סמכות "לדון במכלול התמונה". בית משפט קמא דחה את הבקשה בקבעו, כי טענות מסוג זה נדרשו המבקשים להעלות בשלב מוקדם יותר או לחלופין היה עליהם לפנות לערכאה המוסמכת, אך הם לא עשו כן. גם לגופם של דברים נקבע, כי אין עילה להתערבות בהחלטת רשם ההוצאה לפועל.

5.כלפי החלטת בית משפט קמא הגישו המבקשים את הבקשה דנא. נטען, כי הבקשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות ציבורית, וביניהן, האם המסלול היחידי העומד לבעל דין המבקש לטעון כי מילא אחר הוראות פסק דין שניתן בעניינו הוא בטענת "פרעתי" או שמא באפשרותו לפנות גם לבית המשפט בתובענה לסעד הצהרתי. נטען, כי אם אכן עליהם לברר את טענתם באמצעות טענת פרעתי, הרי שמתעוררת גם שאלה באשר לסמכות רשם ההוצאה לפועל לפרש את הסכם הפשרה בין הצדדים ואלו אמצעים עומדים לרשותו לעשות כן.

דיון והכרעה

6.לאחר העיון בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בלי שתתבקש תשובה. אף שהמבקשים העלו בפתח הבקשה טענות, שלדידם מעוררות שאלות בעלות חשיבות ציבורית, בהמשך עמוסה הבקשה בטענות כלפי החלטת רשם ההוצאה לפועל לגופה; קרי - מסקנותיו כי האחריות לכך שהמשיבה לא המציאה את אישורי העיריה נופלת לפתחם של המבקשים או באשר למשמעות אי המצאת שטר המשכנתא. טענות המבקשים כלפי מסקנות אלה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, שכן הן ממוקדות בעניינם הפרטני של הצדדים ולכן אינן עומדות באמות המידה למתן רשות ב"גלגול רביעי". כידוע, רשות ערעור "בגלגול רביעי" תינתן במקרים חריגים שבחריגים, כגון מקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות מיוחדת החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים למחלוקת (ראו, למשל, רע"א 2353/13 הלפרין נ' בנק איגוד לישראל בע"מ

(13.5.2013), וההפניות שם).

באשר לטענות הכלליות שהעלו המבקשים. טענה מקדמית שהעלו המבקשים היא באשר למסלול שבו הם רשאים להעלות את טענותיהם כי מילאו את חלקם בפסק הדין או כי לא נדרשו לעשות כן, מקום שבו פסק הדין הוגש למימוש בהוצאה לפועל. המבקשים מעלים טענה זו נוכח קביעת בית משפט קמא כי אילו הם אכן סברו שלרשם ההוצאה לפועל לא היתה סמכות לדון בטענותיהם הרי שהיה עליהם לפנות בשלב מוקדם יותר לערכאה דיונית לברר את טענותיהם. לטענת המבקשים, בנסיבות הם אכן נדרשו להשיב לדרישת המשיבה למימוש פסק הדין במסלול של בקשה בטענת "פרעתי" ולא לפנות לערכאה אחרת. טענות המשיבים בעניין זה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול רביעי". כל שנקבע בהחלטת בית משפט קמא הוא כי ככל שהמבקשים עצמם סברו שלרשם ההוצאה לפועל לא היתה סמכות לדון במכלול היחסים שבינם לבין המשיבה, הם יכלו לפעול בדרך אחרת. בית משפט קמא לא קבע דבר באשר למסלול הראוי או הבלעדי להעלות טענות מהסוג הנזכר, אלא כי בנסיבות, אם המבקשים סברו שהרשם נעדר סמכות להכריע בטענותיהם בכלל או בדרך פרשנית, הם היו יכולים לנסות ולפעול במסלול דיוני אחר. בכך אין כל קביעה עקרונית.

כאמור, המבקשים העלו טענה נוספת שלפיה לרשם ההוצאה לפועל לא היתה סמכות "להציץ מאחורי הפסק" כדי לפרש את ההסכם בינם לבין המשיבה בכל הנוגע לאחריות על סילוק החוב לרשות המקומית שרבץ על הנכס. הפסיקה קבעה בהקשרים דומים, כי רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך להכריע במחלוקת שנפלה בין צדדים להסכם באשר לפרשנותו כאשר "הסכם הפשרה אינו ברור או מסוים דיו, ואין בפרשנות מינימלית די כדי לפתור את המחלוקות הנובעות ממנו" (רע"א 2786/10 בן דוד נ' דגלדטי (19.9.2010)). בענייננו, כפי שגם קבעו הערכאות הקודמות, רשם ההוצאה לפועל לא נדרש למלאכה פרשנית מסובכת אלא פנה להוראות הסכם המכר שבעקבות הפרתו הגיעו הצדדים להסכם הפשרה. הנה כי כן, הפסיקה כבר חיוותה דעתה באשר לסמכותו של רשם ההוצאה לפועל לפרש הסכמות בין הצדדים בנסיבות מסוימות, שישימות גם לענייננו , ועל כן טענות המבקשים בעניין זה אף הן אינן מעוררות שאלה בעלת חשיבות ציבורית (כידוע, גם אם הדין יושם בדרך שגויה – ואיני רומז שכך הוא במקרה דנא – אין בכך להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", קל וחומר כשמדובר ב"גלגול רביעי"). בכל מקרה, גם לגופם של דברים, נראה כי רשם ההוצאה לפועל לא יצא מגדרי הסמכות המוקנית בידיו לפרשנותם של הסכמים.

בטרם סיום, לא למותר להעיר כי הגיעה העת לסיים התדיינות שמקורה בהסכם מכר דירה שנחתם לפני כחמש עשרה שנה וש"הסכם הפשרה" שהושג, לכאורה, בהתדיינות הראשונה בין הצדדים, ושרק פתח סבב התדיינות מחודש וממושך, נחתם כבר לפני עשור.

סוף דבר. הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.