רע"א 2787/08גבריאל חדד נ. עמוס פוזיילוף

1.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון) בה.פ. 515/07, אשר דחה את בקשתו של המבקש לביטול פסק בוררות מיום 7.3.07 שניתן על ידי ערכאת הבוררות השנייה של מוסד הבוררות של בורסת היהלומים הישראלית בע"מ (להלן – מוסד הבוררות בבורסה ).

העובדות

2.

המבקש והמשיבים עוסקים במסחר ביהלומים וחברים בבורסת היהלומים הישראלית בע"מ (להלן –

הבורסה ). בתחילת שנת 2003 הפקיד המבקש יהלומים בשווי של למעלה מ-40,000 דולר ארה"ב בידיו של מתווך, לשם מכירתם בארה"ב. המשיבים אף הם הפקידו בידיו של המתווך יהלומים למכירה בשווי של כ-850,000 דולר ארה"ב. טרם מכירת היהלומים שהפקידו הצדדים בידיו של המתווך, נקלע המתווך לקשיים ועזב את ארה"ב תוך שהוא מותיר את היהלומים במקומות שונים בארה"ב, לרבות בבתי משכון. לשם השבת היהלומים לרשותם התארגנו המשיבים והקימו "ועד פעולה", המכונה על ידם "פול ( Pool ) נושים" (להלן – הפול ).

בטרם יציאתו של נציג הפול לארה"ב, פנו המשיבים למבקש והציעו לו להצטרף לפול, בכפוף להצטרפותו להסדר שנקבע לעניין תשלום הוצאות הפול. המבקש השתתף באחת מן הישיבות שערכו חברי הפול ואף קיים פגישה נוספת עם נציגיו. לאחר שנציג הפול יצא לארה"ב והחל לפדות את היהלומים, הודיע המבקש בכתב לנציגי הפול כי הוא אינו מעוניין להצטרף להסדר שנקבע וכי הוא אינו מעוניין שהפול יפדה את יהלומיו. מששב נציג הפול לישראל, התברר כי הוא הצליח להשיב חלק מסוים מאותם היהלומים שהופקדו בידי המתווך, ובין היתר, גם חלק מיהלומיו של המבקש.

3.

בין המבקש לבין המשיבים התעוררה מחלוקת בשאלה האם הצטרף המבקש ל"ועד הפעולה" והאם על המשיבים להחזיר למבקש את יהלומיו. כפועל יוצא מכך, התעוררה השאלה האם בתמורה להחזרת יהלומיו חייב המבקש בתשלום ההוצאות אותן דורש ה"פול". לאור מחלוקת זו, פנה המבקש לערכאת הבוררות הראשונה של הבורסה ביום 14.3.04וטען כי על ועד הפעולה להשיב לו את יהלומיו אשר נתפסו חרף הודעתו על כך שאינו שותף לוועד הפעולה, וכי אין לערבב את יהלומיו עם אלו של המשיבים. מנגד, טענו המשיבים כי המבקש נתן את הסכמתו לפעולת ה"פול"; כי לא ידעו שהיהלומים המדוברים שייכים למבקש (שכן לא ניתן להבחין בין היהלומים השונים); כי יהלומי המבקש כלל אינם מחוזקים על ידם; וכי הם אינם צד לסכסוך עם המבקש.

טענה נוספת שאותה העלו המשיבים הייתה כי אם יתקבלו טענותיו של המבקש יהווה הדבר "העדפת נושים" פסולה, שתנציח את הפרקטיקה חסרת תום הלב שבה נקט המבקש בכדי להימנע מלשאת בהוצאותיו של הפול. ביום 7.7.04, לאחר שנערכו מספר דיונים, ניתן פסק בוררות, בו נקבע בלקוניות כי "לאחר שמיעת הצדדים הננו מחליטים לדחות את התביעה" (להלן – פסק הבוררות הראשון ).

4.

המבקש פנה לערכאה השנייה של מוסד הבוררות של הבורסה, אשר הוציאה ביום 30.11.04 פסק בוררות זהה לפסק הבוררות של הערכאה הראשונה (להלן – פסק הבוררות השני ). לאור תוצאה זו, פנה המבקש וקיבל ביום 14.12.04 את אישורה של הבורסה לפנות לערכאות חיצוניות. בשלב זה עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לביטול פסק הבוררות השני (ה.פ. 151/05). לאחר דיון, הציע בית המשפט המחוזי לצדדים לבטל את פסק הבוררות השני ללא נקיטת עמדה לגופן של הטענות והחזרת העניין להרכב חדש של בוררים אשר ידון בפרשה "מבראשית".

ביום 18.4.05 ניתן פסק הדין (כבוד סגנית הנשיא ר' שטרנברג אליעז) אשר ביטל את פסק הבוררות השני (להלן – פסק הדין הראשון ), בזו הלשון:

"יפה עשו הצדדים בקבלם את הצעת בית המשפט המאפשרת דיון מחדש בתביעתו...אשר נדחתה ללא כל הנמקה. ידוע לבית המשפט כי הבוררים מטעם הבורסה הישראלית ליהלומים נהנים מאמון מלא של חברי הבורסה ואינם מחויבים לנמק את פסקיהם. ואף על פי כן כאשר נדחית תביעה ללא שום הסבר המוליך אל שיקול הדעת של השופט או מעין שופט, התוצאה קשה שכן לא ניתן לעקוב אחר שיקול הדעת של הגוף המכריע ולהיווכח כי אין שמץ של שרירות בהחלטתו. דברים אלו הנחו את ב"כ המבקש אשר סבר כי ניתן להורות לבוררים, במקרה המיוחד הזה, לנמק את פסק הבוררות. ... " (עמוד 2 לפסק הדין).

5.

בהתאם לפסק הדין האמור, חזרה ערכאת הבוררות הראשונה של הבורסה לדון בתביעתו של המבקש, בהרכב חדש של בוררים, ואף שמעה את עדותו של המתווך. ביום 29.12.05 ניתן פסק בוררות (להלן – פסק הבוררות השלישי ) במסגרתו נקבע, כי יש לדחות את תביעתו של המבקש בנוגע לחלק הארי של יהלומיו, ואילו את יתרת היהלומים יש להשיב למבקש, באם זה ישא בתשלום של 7,000 דולר ארה"ב בגין הסכום בו פדו המשיבים את הסחורה בארה"ב ובצירוף 1,000 דולר ארה"ב בגין הוצאותיהם. עוד צויין, כי עדותו של המתווך אינה נחשבת כאמינה וכי יש להעדיף את גרסת המשיב 2 שנמצאה כאמינה יותר.

6.

כפי שנטען במסגרת בקשת רשות הערעור שבפניי, המבקש פנה ביום 28.5.06 –חמישה חודשים לאחר שניתן פסק הבוררות השלישי – לערכאה השנייה של מוסד הבוררות של הבורסה, כשהוא מעלה בפניה שתי טענות עיקריות: האחת, להורות כי יוחזרו לו היהלומים לגביהם נקבע כי המשיבים אינם מחויבים בהחזרתם למבקש (ואשר נטען לגביהם שנפדו ללא תמורה בארה"ב); השנייה, כי הסכום אותו חויב המבקש לשלם למשיבים בגין השבת יתרת היהלומים נקבע באופן שגוי, שכן הקבלה שבגינה נפסק גובה התשלום (ואשר הוצגה לעיון הבוררים בלבד), כללה גם תשלום לפדיון יהלום שאינו שייך למבקש – ומכאן שיש להפחיתו בהתאם.

מעבר לאמור, המבקש הוסיף ותבע פיצוי בגין נזק שנגרם לו, לכאורה, בשל החזקת יהלומיו אצל המשיבים במשך ההליכים המתוארים לעיל. המשיבים מצידם חזרו על טענותיהם שהועלו בערכאות הקודמות.

ביום 23.7.06 נדחתה תביעתו של המבקש וניתן פסק בוררות (להלן – פסק הבוררות הרביעי ) לפיו:

"...לאחר ששקלנו את הדברים בכובד ראש, הגרסה שהציגו בפנינו נציגי צד ב' [ המשיבים – י.ד. ] נראית לנו אמינה ולדעתנו צד ב' פעל באופן סביר ובתום לב כפי שכל אחד במצבם היה נוהג בנסיבות האלו. לכן החלטת הבוררים שהתקבלה ביום 29.12.2005 נראית לנו צודקת בנסיבות העניין, ולפיכך לא מצאנו מקום להתערב בה".

7.

לאחר שניתן פסק הבוררות הרביעי, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בתל‑אביב-יפו בבקשה לביטול פסק בוררות (ה.פ. 1127/06). ביום 28.1.07 החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' ישעיה) כי הבוררים לא עמדו בחובת ההנמקה "שהוטלה עליהם במפורש" במסגרת פסק הדין הראשון. משכך, ומכוח סמכותו לפי סעיף 26(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן- חוק הבוררות ), הורה בית המשפט קמא על "החזרת פסק הבוררים... למותב הבוררים על מנת שינמקוהו וישלימו את הטעון השלמה"; וזאת תוך שמירת זכותו של המבקש לחזור ולבקש את ביטול הפסק המתוקן (עמודים 4-3 לפסק הדין) (להלן – פסק הדין השני ).

8.

בהמשך לפסק הדין השני, הוציא הרכב הבוררים החלטה מתוקנת ביום 7.3.07 (להלן – פסק הבוררות המתוקן ), אשר בה הוספה פסקה על הנוסח המקורי שבפסק הבוררות השלישי, בזו הלשון:

"בהקשר זה נוסיף ונבהיר כי העובדות שהוצגו על ידי צד א' [ המבקש – י.ד. ] לגבי האירועים שארעו לאחר מסירת החבילות לסבו [ המתווך – י.ד. ] לא היו מדויקות ולא תאמו את שארע בפועל (משום שלא היו בשליטת צד א' לאחר מסירתן) ואנו מעדיפים את גרסת צד ב' [ המשיבים – י.ד. ] ביחס לתאור העובדות, שנמצאה בעיננו אמינה, מדויקת וגם הגיונית. אין לנו ספק כי בעת שחרור הסחורות מבתי המשכון פעלו צד ב' כראוי, בתום לב ובאופן סביר בעת שהחליטו 'להציל' סחורות ולפדות אותם בתשלום, הגם שלא ידעו אותה העת את מקורם והגם שהדבר לווה בעלויות כספיות מצידם.

צד א' מבקש 'להנות' מפעולות צד ב' בלא לשאת בחלקו היחסי בהוצאות הכוללות שהוצאו אף בגינו בטרם ידע בדיוק מה היקף הסחורה שלו ששוחררה מבתי המשכון ורק אז 'יחליט' אם כדאי לו לשאת בתשלום זה, זאת בניגוד להסכמת ופעולת בעלי החוב האחרים ולכך איננו מוכנים.

אנו רואים בדרישה זו כחסרת תום לב המנסה ליצור העדפה, הנראית בעיננו אף בלתי צודקת ובלתי ראויה, על פני בעלי החוב האחרים ואיננו מוכנים להענות לה".

פסק דינו של בית המשפט קמא

9.

המבקש, אשר לא היה שבע רצון מפסק הבוררות המתוקן, פנה אל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה להורות על ביטולו, תיקונו או השלמתו של הפסק לפי סעיף 26(ב) לחוק הבוררות (להלן – בקשת הביטול ). במסגרת בקשתו, חזר המבקש על הטענות שאותן העלה בפני בית המשפט המחוזי בבקשת ביטולו של פסק הבוררות הרביעי, אך הוסיף והעלה מספר טענות חדשות, ובין השאר, כי קיים חשש למשוא פנים של הבוררים בערכאות הבוררות הקודמות. המשיבים מצידם, סמכו ידיהם על פסק הבוררות המתוקן וטענו שהינו מנומק באופן שאינו משתמע לשתי פנים. בנוסף, טענו המשיבים, כי אין לאפשר למבקש להעלות טענות עובדתיות, שכן בית המשפט אינו מהווה ערכאת ערעור על פסק הבוררות המתוקן.

10.

ביום 20.1.08 דחה בית המשפט קמא את בקשת הביטול (כבוד השופטת צ' ברון) בפסק דין מפורט. בית המשפט קמא דן באריכות בכל אחת מטענותיו של המבקש ודחה את כולן, לרבות הטענות בדבר ביטול מחמת חריגה מסמכות (לפי עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות); כי לא ניתנה למבקש הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו (לפי עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות); כי הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו (לפי עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות); לעניין היעדר הנמקה מספקת בפסק הבוררות המתוקן (לפי עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(6) לחוק הבוררות); וכי פסק הבוררות המתוקן מנוגד לתקנת הציבור ולצדק הטבעי (לפי עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות) או נתקבל בעקבות תרמית, טעות והטעיה של המשיבים (לפי עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות). בנוסף, נדחתה טענת המבקש בנוגע למשוא הפנים וניגוד האינטרסים של הבוררים. בית המשפט קמא אף הוסיף וציין כי לטעמו לא נגרם עיוות דין למי מהצדדים כתוצאה מפסק הבוררות המתוקן.

כנגד פסק הדין האמור מופנית בקשת רשות הערעור שלפניי.

בקשת רשות הערעור

11.

במסגרת הבקשה שבפניי שב המבקש ומעלה את אותן הטענות אשר העלה במסגרת בקשת הביטול שהובאה בפני בית המשפט קמא, ואינני מוצא לנכון לעמוד עליהן באריכות. כך, למשל, שב המבקש וטוען כי הבוררים לא עמדו בחובת ההנמקה הקיימת, לשיטתו, "מכוח חובת תום הלב" וכי בית משפט קמא שגה בקובעו שפסק הבוררות הינו מנומק דיו. בנוסף, טוען המבקש כי פסק הבוררות המתוקן ניתן תוך חריגה מסמכות, שכן הבוררים הכריעו בסוגיות שלא היו נדרשות לעניין וסירבו לדון ולהכריע בסוגיות שנכללו בגדרי התביעה, כגון שאלת הצטרפותו של המבקש לוועד הפעולה וסוגית השבת חלק מסחורתו לחזקתו. עוד נטען, כי הליך הבוררות נוהל תוך קיפוח זכויותיו הדיוניות ובחוסר תום לב.

12.

מעבר לאמור, המבקש אף פירט בבקשתו מספר "שגיאות", אשר לטענתו, ביצע בית משפט קמא כאשר קבע שאין לבטל את פסק הבוררות המתוקן. בין השאר, נטען כי הסתמכותם של הבוררים בערכאת הבוררות השנייה של הבורסה על מסקנותיהם של הבוררים מהערכאה הראשונה – וזאת למרות שלשיטתו היא אינה ערכאת ערעור – צריכה הייתה להוביל לביטול פסק הבוררות המתוקן. כן טען המבקש כי בפסק הדין נפלה שגגה נוכח ביסוסו על טענות שלא הועלו בפניו על ידי הצדדים.

עוד סבור המבקש כי – לאור טענותיו ובהתחשב בנסיבות המקרה – נגרם לו עיוות דין חמור, המצדיק את ביטולו של פסק הבוררות, תיקונו או החזרתו לבוררים.

דיון

13.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה, בפסקי הבוררות השונים ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, לרבות פסק הדין נשוא הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיבים.

14.

כידוע, רשות הערעור על פסק דין של ערכאה דיונית בענייני בוררות תינתן אך ורק במקרים בהם עולות שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מגדרי המקרה הפרטי או כאשר שיקולי צדק ומניעת עיוות דין מחייבים התערבות בפסק הדין [ראו למשל: רע"א 1066/06 ארסד נ' רונן

(לא פורסם, 27.3.06); רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2007) (להלן – עניין מגשימים ); רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים (לא פורסם, 21.1.08); רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי

(לא פורסם, 23.1.08); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל

(לא פורסם, 11.2.08)] . דברים אלו מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דין הדן בבקשה לאישורו או ביטולו של פסק בוררות, ומכאן שרק במקרים חריגים תינתן רשות ערעור על פסק דין כאמור בפני בית משפט זה [ראו למשל: רע"א 10123/07 צביק-מולד נ' מולדבסקי (לא פורסם, 25.2.08) פסקה 26 להחלטה; כן השוו: רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.00), פסקה 3(ג) להחלטה].

15.

איני סבור כי המקרה שלפניי נכנס לגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על החלטות בית משפט בנוגע לביטולו של פסק הבוררות, וממילא הבקשה עצמה אינה כוללת כל טענה בדבר קיומן של שאלות משפטיות או עקרוניות החורגות מנסיבותיו של המקרה שלפניי. כך, למשל, טענת המבקש לפיה "חובת ההנמקה הינה שחבים בה הבוררים בפני המתדיינים בפניהם וזאת מכוח חובת תום הלב" כלל אינה רלוונטית למקרה שלפניי, הואיל וממילא הוטלה על הבוררים חובת הנמקה מכוח פסק דין ולא מכוח עיקרון תום הלב. משכך, ההכרעה בטענה זו, אשר נטענה בשפה רפה, אינה צריכה לענייננו. יתרה מכך, עיקר טענותיו של המבקש הן עובדתיות ומבקשות לערער על ממצאים שנקבעו במסגרת הליך הבוררות, הנטועים היטב בנסיבות העניין ובו בלבד. משכך, אין בבקשה בכדי לעורר סוגיה משפטית או עקרונית כאמור.

16.

מעבר לאמור, בית המשפט קמא בחן את טענותיו של המבקש ודחה אותן אחת לאחת בפסק דין מפורט ומנומק כדבעי, תוך שהוא מתייחס לטענות עליהן חוזר המבקש בבקשה שלפניי.

17.

למעלה מן הצורך, גם לגופו של עניין איני סבור כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. אכן, צודק המבקש בטענתו לפיה כאשר בית המשפט קובע במסגרת פסק דין אשר מבטל פסק בוררות כי יש להחזיר את פסק הבוררות לבוררים לשם השלמתו והנמקתו, כי אז יש לעמוד על כך שפסק הבוררות המתוקן יענה על דרישה זו [השוו: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל 823 – 828 (2005) (להלן – אוטולנגי )], ובכלל זה יבחן את הסוגיות המרכזיות שבמחלוקת ויציב תשובה מנומקת וברורה בצידן.

ואולם, חובה זו אינה מחייבת את כתיבתם של פסקי בוררות ארוכים, אשר עלולים לאיין את אחד היתרונות הבולטים של הליך הבוררות – התדיינות מהירה שאינה כבולה לסדרי הדין הנהוגים בבית המשפט.

18.

במקרה שלפניי, פסק הבוררות המתוקן אינו כולל מענה מפורש בנוגע לסוגיית אותה ה"קבלה" שהובילה לחיובו של המבקש בהוצאותיהם של המשיבים, אשר כנגדה טוען המבקש כפי שמובהר לעיל. עם זאת, הגם שמוטב היה אילו נוסח העניין במפורש במסגרת פסק הבוררות המתוקן, הרי שעיון בפסק הבוררות המתוקן כמכלול מלמד כי הבוררים לא קיבלו את טענתו האמורה של המבקש. לפיכך, איני סבור כי למבקש נגרם עיוות דין המצדיק את קבלתה של בקשת רשות הערעור [השוו: אוטולנגי , בעמ' 827].

19.

נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור. משלא נתבקשה תשובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.