פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
2791/08
בפני:
כבוד השופטת ע' ארבל
המבקש:
עזבון המנוח רוטשילד משה ז"ל
נ ג ד
המשיב:
הרשות המוסמכת עפ"י חוק נכי נרדפי הנאצים
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 2.3.08 בע"א 3471/05
שניתן על ידי
כבוד
סגניות
הנשיא
א' קובו,
מ' רובינשטיין והשופטת
ע' צ'רניאק
בשם המבקש:
עו"ד י' קוריס
החלטה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטות א' קובו-ס"נ, מ' רובינשטיין-ס"נ, ע' צ'רניאק) אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינה של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק ).
1.
משה רוטשילד ז"ל (להלן: המנוח ) נולד ברומניה בשנת 1926 ונפטר ביום 3.2.05. בשנת 2003 הגיש המנוח תביעה להכרה כנכה לצורך קבלת תגמולים על-פי החוק. תביעתו נדחתה ובנובמבר 2004 הוגש ערר לוועדת העררים על דחיית התביעה. בשל מחלת ניוון השרירים ממנה סבל המנוח לא יכול היה להעיד ולהיחקר על תצהירו וזמן קצר לאחר מכן נפטר. בהחלטה מיום 8.2.05 דחתה ועדת העררים את הערר בנימוק כי לא תוכל לקבל את גרסתו של המנוח, לפיה היה מועסק בעבודות כפיה, מבלי שהוא או מי מטעמו העיד בפני הוועדה ועמד בחקירה נגדית. העד שהעיד מטעם המנוח שמע מפיו על עבודות הכפיה שביצע, ולא ביצע עבודות יחד עם המנוח.
2.
ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. בית המשפט ציין כי סעיף 17ח לחוק מורה כי על החלטת וועדת העררים ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בשאלה משפטית בלבד, ושאלה כזו אינה מתעוררת במקרה זה. עוד נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת וועדת העררים אשר התבססה על חומר הראיות וההתרשמות ממנו.
3.
עיזבון המנוח, אשר הוא המבקש בבקשה זו, טוען כי בבקשה עולה שאלה משפטית שעניינה האם לא ראוי שתביעות המוגשות על-פי החוק תוכרענה על סמך האמור בספרי ההיסטוריה ללא צורך בעדות קונקרטית. לטענתו, לפי הידע ההיסטורי נלקחו כל בני הנוער היהודים במולדובה בגילאי 16 ומעלה לעבודות כפיה, ולפיכך ניתן לקבוע בסבירות גבוהה ביותר כי המנוח נלקח לעבודות כפיה.
עוד הצהיר המנוח כבר בשנת 1962 כי עבד בעבודות כפיה.
4.
לאחר עיון בבקשה אין בידי להיענות לה. חומר הראיות שהובא על ידי המנוח נבחן הן על ידי הרשות המוסמכת לפי החוק, הן על ידי וועדת העררים והן על ידי בית המשפט המחוזי. לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטותיהם. מסכימה אני עם המבקש כי בהליכים מסוג זה אין כפיפות לדיני הראיות (ראו סעיף 20(ב) לחוק) וכי יש לעשות את כל הניתן על מנת להתגבר על מכשולים כגון מצב בריאותו של מבקש התגמולים אשר אינו מאפשר לו להעיד. ואכן נראה כי הרשויות הרלוונטיות אכן נוהגות כך. בהחלטת ועדת העררים שצירף המבקש לבקשתו (וע 2084/07 מרקוס נ' הרשות המוסמכת (13.3.08)) התקבל ערר של שתי אחיות שטענו לגירושן מבולגריה. העוררות לא העידו בשל מצבן הרפואי, אך הוועדה קבעה כי-
"ככלל, גם לגישתנו כפי שהובעה פעמים רבות, לא ניתן לקבל ערר ללא עדות כלשהי בע"פ ממנה ניתן להתרשם...אולם קיימים מקרים חריגים. אחד הבולטים שבהם הוא כשהתביעה נסמכת על טענה המבוססת היסטורית. במקרה זה, ראיות הקושרות את העורר לאותו אירוע, יש בהן כדי לתמוך בטענה שחווה את האירוע על בשרו".
עיננו הרואות, המבקש מתפרץ לדלת פתוחה.
5.
עם זאת, בעניין דנן לא הובאה כל אסמכתא היסטורית לטענת המבקש ולא הובאו ראיות הקושרות את המנוח לנטען. משכך, ובהעדר אפשרות להעיד את המנוח לא מצאתי כי יש להתערב בהחלטות האמורות.
הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ג באלול תשס"ח (23.9.08).
ש ו פ ט ת
____