רע"א 2791/14 משה אלטמן נ. משרד הביטחון קצין התגמולים

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.3.2014 (ע"ו 23850-08-13, השופטת ח' וינבאום וולצקי ). פסק דין זה דחה את ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ).

2.

בשנת 1988 לקה המבקש באוטם שריר הלב, במהלך שירותו הצבאי בשנת 1993 עבר המבקש ניתוח מעקפים. בשנת 1995 הוכר המבקש כנכה צה"ל עקב כך ונקבעו לו 25% נכות. בשנת 2011 חלה החמרה במצבו הרפואי והוא עבר בגינה השתלת קוצב לב. המבקש גרס כי ההחמרה במצבו קשורה לנכותו המוכרת ולכן ביקש כי אחוז הנכות שנקבע לו יעודכן, אך בקשתו נדחתה בידי הוועדה הרפואית של המשיב. המבקש הגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לוועדה הרפואית העליונה, אך זו דחתה את ערעורו. בהמשך לכך, המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"ו 51972-09-12, השופטת ח' וינבאום וולצקי ) על החלטת הוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה ). ביום 26.2.2013 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכמות שאליהן הגיעו הצדדים (להלן: הסדר הפשרה ). בהסדר הפשרה נקבע כי הצדדים מסכימים שהחלטת הוועדה הייתה מושתתת לכאורה על ההנחה העובדתית שבשנת 1998 לקה המבקש שנית באוטם שריר הלב, ולפיכך יוחזר התיק לוועדה על מנת שתבהיר על מה נסמכת ההנחה העובדתית האמורה, וכן – אם יתברר שמדובר בהנחה שגויה – שתציין האם יש בכך כדי לשנות מהחלטתה. כן סוכם במסגרת הסדר הפשרה כי הוועדה תתייחס בהחלטתה לחוות דעתו של ד"ר שפס, המומחה מטעם המבקש (להלן: חוות דעת שפס ), ותקבע האם יש בה כדי לשנות מהחלטתה.

3.

לאחר הדברים האלה התכנסה הוועדה לדיון מחודש בעניינו של המבקש, וביום 27.5.2013 קבעה כי ההחמרה במצבו הרפואי של המבקש קשורה בחלקה לנכותו המוכרת בחלקה להתפתחות של מחלה כלילית ולגורמי סיכון נוספים כגון השמנה, סוכרת וגיל. לפיכך, קבעה הוועדה למבקש 40% נכות (חלף 25% שהיו קבועים לו קודם לכן). על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, וטען, בין השאר, כי על הוועדה היה לקבל את חוות דעת שפס, אשר לפיה יש לקבוע למבקש 100% נכות. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי הוועדה הייתה חייבת, כמובן, לעיין בחוות דעת שפס ולהתייחס אליה, אך לא הייתה חייבת לקבל את מסקנותיה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש לפיה הוא אינו סובל ממחלת לב כלילית וציין כי גם מחוות דעת שפס עולה כי הוא סובל ממחלה כזו. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי המסמכים הרפואיים שהוצגו לו מלמדים כי המבקש אכן חשוף לגורמי הסיכון שאליהם התייחסה הוועדה. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי קביעת הוועדה לפיה רק חלק מההחמרה במצבו של המבקש נובעת מנכותו המוכרת היא החלטה רפואית המצויה במתחם הסבירות שאין מקום להתערב בה.

4.

הבקשה דנן מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי לפי סעיף 34 לחוק הנכים, בית המשפט המחוזי היה אמור לדון בערעור על החלטת הוועדה בהרכב של שלושה שופטים, ולא בדן יחיד כפי שנעשה בפועל, ודי בכך כדי להביא לביטול של פסק דינו. המבקש מוסיף וטוען כי הן הוועדה והן בית המשפט המחוזי התעלמו מהסדר הפשרה, והדבר גרם לו לעוול חמור.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, מצאתי כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. כידוע, במקרים שבהם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין או לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

6.

המבקש ממקד את הבקשה דנן בטענה לפיה שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא דן בערעור על החלטת הוועדה בהרכב שלושה, אך לטענה זו אין בסיס בדין והיא מערבבת מין בשאינו מינו.

7.

חוק הנכים מתווה שני מסלולי ערעור נפרדים: האחד – על החלטותיו של קצין התגמולים עצמו; האחר – על החלטות של ועדה רפואית בנושא של אחוזי נכות. בהתייחס להחלטה של קצין התגמולים עצמו, תובע הרואה עצמו נפגע ממנה זכאי (מכוח סעיף 33 לחוק הנכים) לערער עליה לפני ועדת ערעור, אשר ממונה בידי שר המשפטים ובראשה עומד שופט (וזאת לפי סעיף 26 לחוק הנכים). על החלטותיה של ועדת הערעור ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד לבית המשפט המחוזי, אשר ידון בערעור בהרכב שלושה (מכוח סעיף 34 לחוק הנכים). לעומת זאת, על קביעת אחוזי נכות על-ידי ועדה רפואית (אשר יושב הראש שלה וחבריה הם רופאים המנויים ברשימה שנקבעת בידי שר הביטחון לפי תקנות הנכים (ועדות רפואיות), התשכ"ו-1965) ניתן לערער לפני הוועדה הרפואית העליונה לפי סעיף 12 לחוק הנכים, אשר אף היא מורכבת כולה מרופאים, וממונה בידי שר הביטחון (לפי תקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה), התשכ"ד-1964)). על החלטת הוועדה הרפואית העליונה ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בנקודה משפטית בלבד, וזאת מכוח סעיף 12א לחוק הנכים. בעניין זה לא נדרש הרכב של שלושה. כידוע, בהעדר קביעה אחרת בחוק, ברירת המחדל היא שבית המשפט המחוזי דן בשופט אחד (סעיף 37(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) והוא הדין בערעורים על החלטות הוועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים, אשר נדונים כעניין של יום ביומו בידי שופט יחיד בבתי המשפט המחוזיים (ראו למשל: רע"א 9959/09 קהתי נ' קצין התגמולים – ועדה רפואית עליונה (21.6.2010); רע"א 4786/11 סואעד נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון (10.7.2011); רע"א 7525/13 פלוני נ' קצין תגמולים משרד הביטחון (3.12.2013)).

8.

אם כן, סעיף 34(ב) לחוק הנכים שבו נתלה המבקש עוסק בערעור על החלטות של ועדת הערעור ולא בערעור על החלטות של הוועדה הרפואית העליונה, כמו בענייננו. המסקנה היא שלא נפל כל פגם בעובדה שערעורו של המבקש נידון בבית המשפט המחוזי בדן יחיד, וממילא המקרה דנא אינו מעורר שאלה משפטית כללית הדרושה להכרעה.

9.

אוסיף, כי אף לא התרשמתי שנגרם למבקש עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. כאמור, בעקבות הסדר הפשרה הוחזר הדיון בהסכמה לוועדה על מנת שזו תבחן מחדש את אחוזי הנכות שנקבעו למבקש. הוועדה אכן עשתה כך ואף העלתה באופן משמעותי את אחוזי הנכות שנקבעו לו. אף אם הוועדה לא מילאה את הסדר הפשרה על כל דקדוקיו – ואיני סבורה כי כך היה – אין הדבר עולה כדי עיוות דין. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שהמבקש, הטוען כעת כי הוועדה חטאה ב"התעלמות רבתית וסטייה קיצונית מהסכמת הצדדים ומהפסיקה (כך במקור –ד.ב.א)" כלל לא טען זאת בפני בית המשפט המחוזי, והדברים מדברים בעד עצמם.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.