רע"א 9959/09 עוזר קהתי נ. קצין התגמולים - ועדה רפואית עליונה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 2315/08 מיום 29.10.2009 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' גנות ובו התקבל ערעורו של המבקש והדיון בעניינו הוחזר לוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה ) לצורך דיון מחודש בשיעור נכותו של המבקש בהתאם לפרט 29 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות הנכים ).

העובדות וההליכים הקודמים

1.

המבקש נפגע במלחמת יום הכיפורים והוכר כנכה בשיעור של 36% בגין פגיעה מוחית, וחסר עצם בגולגולת. ערעורו של המבקש הופנה אך כנגד קביעת שיעור הנכות בגובה של 20% בהתאם לפרט 29(11)(א)( III ) לתקנות הנכים, ולא כנגד קביעת נכותו הכוללת.

2.

הוועדה קבעה כי מאחר ועיקר מצוקתו ועיקר המגבלה של המבקש מצטיירת וקשורה בירידה קוגנטיבית, והשינויים האישיותיים מצטיירים כמשניים, נכותו מתאימה לאמור בפרט 29(11)(א)( III ) לתקנות הנכים.

3.

המבקש הלין על שלילת זכותו לנכות בגין הפרעה התנהגותית - נפשית וזאת בנוסף לפגיעה הקוגניטיבית.

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש. נקבע, כי אין פסול בקביעת הוועדה בהתייחס לאי הענקת נכות לפי סעיף 34ב' אולם נמצא כי נפלה טעות משפטית ביישום האמור בפרט 29 לתקנות הנכים, במובן זה, שנקבע כי משעה שהוועדה אבחנה הן ירידה ברמה הקוגניטיבית והן שינויים באישיות, חובה היה עליה להעריך את נכותו בגין אותם שינויים באישיות ולא לפטור עצמה מכך בקביעה כי מדובר בשינויים המצטיירים כמשניים. עוד נקבע, כי לאחר בחינה זו על הוועדה לקבוע בהתאם לקבוע בסיפא של פרט 29 לתקנות הנכים איזו מבין הנכויות גבוהה ביותר ולהעניק לו את הנכות הגבוהה ביותר מבין הנכויות שנקבעו.

5.

לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון לוועדה לצורך קביעת נכותו של המבקש בגין שינוי האישיות שאובחן וקביעת נכותו בהתאם לסיפא של פרט 29 לתקנות הנכים.

6.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

הטענות בבקשה

7.

בבקשתו מעלה המבקש טענה עיקרית אחת, אותה הוא מפרט באריכות, ועניינה חוקיותו של פרט 29 בתקנות הנכים. על פי הנטען, ההוראה הנזכרת הקובעת כי הוועדה אינה רשאית להעניק שתי נכויות במצטבר, ובענייננו מנועה מלחשב את דרגת הנכות של המבקש הן בשל הפגיעה הקוגניטיבית והן בשל הפגיעה הכרוכה בשינוי באישיות הינה הוראה בלתי חוקית ויש לבטלה. על פי הנטען, הוראה זו עומדת בסתירה לסמכות שהוענקה לשר בחוק הנכים, תגמולים ושיקום, התשי"ט – 1959 להתקין תקנות ובהן כללים לוועדות הרפואיות, אשר לטענת המבקש הפרשנות הסבירה להן מחייבת כי הנכות תחושב בגין כל פגימה וליקוי בנפרד.

8.

המבקש מודה כי בית המשפט המחוזי קבע כי הוא מקבל את ערעורו של המבקש, אולם לטענתו בית המשפט המחוזי לא התייחס לטענתו זו, לפיה ההנחיה שבפרט 29 לתקנות הנכים פסולה ונטען כי גם לאחר דיון חוזר בפני הוועדה, בהעדר עמדה לגבי דרך חישוב הנכויות הוועדה צפויה לקבוע את שקבעה בעבר.

תגובת המשיב

9.

המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות שכן עניינה של הבקשה בקביעות רפואיות של ועדות רפואיות והיא אינה מעלה שאלה משפטית, ציבורית חוקתית או אחרת המצדיקה מתן רשות ערעור. בעניין זה נטען, כי על אף ניסינו של המבקש לעטות את הבקשה ב"לבוש משפטי", מדובר בשאלה תיאורטית ובהכרעה פרטנית בעניינו שהתקבלה על סמך תשתית עובדתית ספציפית ויישום הוראות הדין על המקרה הפרטני.

10.

מעבר לכך, נטען כי מדובר במקרה בו הדיון בעניינו של המבקש טרם הסתיים שכן בית המשפט המחוזי החליט להחזיר את הדיון לוועדה הרפואית העליונה. גם מטעם זה נטען כי השאלות אותן מעורר המבקש הינן תיאורטיות, מאחר וייתכן והוועדה תקבע כי הנכות הנפשית הנובעת מהפגיעה המוכרת הינה אפסית ובכך תישמט הקרקע תחת הבקשה, כאשר יחד עם זאת, עדיין תהיה בפני המבקש אפשרות לפנות בשנית לבית המשפט המחוזי ואף לשוב ולהגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.

11.

עוד נטען, כי במקביל להליך נשוא הבקשה, פנה המבקש וביקש כי תוכר לו פגימה נפשית הנובעת ישירות מהשירות הצבאי. בעניין זה נטען, כי בהתאם להסכם פשרה שאושר על ידי וועדת הערעורים ביום 26.5.2009 הוכרה פגימתו הנפשית של המבקש כקשורה לשירותו הצבאי. המשיב טוען כי משעה שמדובר בעניינים הכרוכים זה בזה, שאף עשויים לחפוף זה לזה, אין מקום להמשיך בניהולו של ההליך דנן לשם הכרה בפגימה מוסבת מכוח תקנה 9 לתקנות הנכים במקביל לקביעת דרגת נכות נפשית "ישירה" הנובעת משירותו הצבאי.

12.

גם לגופו של עניין נטען כי דין הבקשה להידחות. נטען כי המבקש אינו מניח תשתית רפואית ולו לכאורית לכך שאין הגיון רפואי בתקנה הנדונה. נטען, כי התוספת לתקנות הנכים "היא מאטריה רפואית ומן הראוי שתקיפתה תעשה בראש ובראשונה בכלים רפואיים". המשיב אף סבור כי אין מקום לטענותיו של המבקש המהוות "תקיפה עקיפה" כחלק מבקשת רשות ערעור ונטען כי טענה בדבר שינוי תקנות הנכים מצריך בחינת מומחים ורופאים והיא אינה יכולה להיטען כטענת אגב בערעור על החלטה של ועדה רפואית עליונה. עוד נטען, כי מסעיף 17 לבקשה עולה כי המבקש מסכים למעשה שאין להעניק דרגות נכות מצטברות בשל סעיפי ליקוי המתארים פגימות אשר השפעתן התפקודית זהה ובכך נטען כי הוא שומט את הקרקע המשפטית תחת טיעוניו.

13.

בעניין זה מוסיף המשיב וטוען כי התקנה נשוא הבקשה דנה בפגיעה באיבר אחד – המוח, כאשר פגיעה בו יכולה להתבטא בתפקודי המוח השונים, בין בתפקודים קוגניטיביים ובין בתפקודים ברמה האישיותית. נטען כי מדובר בפגיעה אחת ועל כן יש להעריכה על פי דרגת הנכות הגבוהה יותר שגרמה הפגיעה לתפקודי המוח כאיבר בפני עצמו. כאשר הפגיעה במוח חריפה יותר וגוררת אחריה גם פגיעה באיבר נוסף, דרגת הנכות תיקבע בהתאם לסעיפים המתאימים להגבלה שגורמת פגיעת המוח לאותם איברים ולטענת המשיב זהו ההיגיון בתקנה שנועד למנוע כפל נכות בשל הפגיעה האחת במוח כאיבר העומד בפני עצמו. כן נטען, כי בניגוד לטענת המבקש אין האמור בתקנה מגביל את שיקול הדעת של הוועדה ומנוגד לחוק.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, ייתכן והשאלה אותה מעלה המבקש הינה שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. ואולם, לא מצאתי כי בשלב זה ראוי לדון בטענותיו של המבקש. נדמה כי אין מחלוקת כי ערעורו של המבקש בבית המשפט המחוזי התקבל ועניינו הוחזר לדיון בפני הוועדה. בשלב זה בטרם הסתיים הטיפול בעניינו של המבקש על ידי הוועדה אין מקום לדון בטענות המבקש בטרם התקבלה החלטה סופית בעניינו. בפני המבקש פתוחה הדרך, כפי שמציין זאת אף המשיב, לשוב ולנקוט בהליכים המתאימים לאחר שתינתן החלטת הוועדה בעניינו [ראו: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 214-213 (מהדורה שניה, 2008)]. מעבר לכך, כפי שעולה מתגובת המשיב, המבקש מנהל במקביל להליך הנוכחי הליך נוסף להכרה בפגימה הנפשית הנובעת משירותו הצבאי וגם עניין זה מהווה טעם לדחיית בקשת רשות הערעור. לא נעלמה מעיני טענת המבקש לפיה אין בהחזרת העניין לוועדה כדי לפתור את טענותיו לעניין תקנות הנכים, אולם מקובלת עלי עמדת המשיב לפיה ייתכן ובסופו של יום לאחר הדיון בוועדה ולאחר שיסתיים הדיון בעניינו בהליך המקביל יתייתר הצורך בהמשך ההליכים נשוא הבקשה. לאור המסקנה אליה הגעתי לא מצאתי כאמור מקום להרחיב בטענות המבקש מחד, ובתגובת המשיב מאידך לגופו של עניין.

15.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.