רע"א 2799/09 מ.כ. אור תעשיות בע"מ נ. פוליבה בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 3.3.09 שניתנה בעקבות פסק דינו מיום 29.1.09 (כב' השופט א' ש' שילה והשופטות מ' נד"ב, א' דודקביץ), אשר קיבל באופן חלקי את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ז' ימיני).

1.

המבקשת שכרה אולם (להלן: המושכר ) מאת חברה בשם "ליר תעשיות לבידים בע"מ" (להלן: ליר ). לאחר תחילת תקופת השכירות התברר למבקשת כי חלק מהמושכר נבנה ללא היתר. בשלב כלשהו מכרה ליר את הנכס שבו המושכר למשיבה. סמוך לאחר המכירה דרשה המשיבה מהמבקשת לשלם לה את דמי השכירות, אך האחרונה סירבה. עקב כך הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום שבה תבעה את פינוי המושכר וקבלת דמי השכירות. המבקשת הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד שבו תבעה את נזקיה עקב היעדר היתר למושכר.

2.

בית משפט השלום לא דן בסעד הפינוי שכן הושגה הסכמה בין הצדדים בעניין זה. בית המשפט פסק כי למשיבה מגיעים דמי שכירות מופחתים מידי המבקשת בסך של 183,200 ₪. מנגד פסק בית המשפט סכומים המגיעים למבקשת בגין הנזקים שנגרמו לה בהעדר היתר למושכר: נפסקו 205,960 ₪ בגין שווי ההשקעה במפעל; 75,744 ₪ בגין הערך המואץ של הוצאות העברת המפעל; ו-536,185 ₪ בגין החזר דמי שכירות ששולמו על-ידי המבקשת ביתר. הסכום בו חויבה המשיבה הגיע לסך כולל של 817,889 ₪, ולפיכך מתוכו קוזז הסכום אותו חויבה המבקשת לשלם למשיבה. מאחר שסכום התביעה של המבקשת הועמד על 500 אלף ₪ מטעמי אגרה, הורה בית המשפט למשיבה לשלם למבקשת סכום זה בלבד בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

3.

המשיבה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי וערעורה התקבל בחלקו. בית המשפט מצא לנכון להתערב רק בסכום שנפסק למבקשת בגין דמי שכירות ששולמו ביתר, וקבע כי אין לחייב את המשיבה בתשלומים אלו בגין התקופה שבה שולמו דמי השכירות לליר. לפיכך בוטל חיוב זה ויתר פסק דינו של בית משפט השלום נותר על כנו.

לאחר שהחלו הליכי הוצאה לפועל מטעם המבקשת הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול צו עיכוב הליכי ההוצאה לפועל והעברת כספי הערבויות הבנקאיות שהופקדו בבית המשפט. בתגובתה, ביקשה המשיבה מבית המשפט המחוזי להבהיר את פסק דינו וליתן פסיקתה. בעקבות בקשה זו נתן בית המשפט החלטה הקובעת:

"בפסק דיננו בוטל חיוב של המשיבה לשלם למבקשת 536,185 ₪. כל שאר החיובים שקבע בית משפט קמא נותרו על כנם לרבות: חיוב המבקשת לשלם למשיבה 183,200 ₪ - חוב דמי שכירות. חיובי המשיבה לשלם למבקשת 205,960 ₪ - החזר השקעות ו-75,744 ₪ תשלום מואץ בגין דמי העברה. הסכומים הללו בערכים כפי שקבע בית משפט קמא. על המשיבה לשלם למבקשת את ההפרש בין חיוביה לבין חיובי המבקשת כלפיה לנוכח פסק הדין של בית משפט קמא כפי ששונה בפסק דיננו...".

4.

מכאן הבקשה שבפני. המבקשת טוענת כי ההחלטה, הנחזית להיות פסיקתה, משנה את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ואף סותרת אותו. לטענתה חויבה בהחלטה בתשלום דמי שכירות למשיבה למרות שאין כל קביעה כזו בפסק הדין. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט נתן למשיבה סעד שלא התבקש ממנו. לבסוף ולחלופין טוענת היא כי ההחלטה לגופה מוטעית משפטית.

5.

דין הבקשה להידחות. ראשית, הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית המצדיקה דיון במסגרת ערעור בגלגול שלישי. אף אם נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אין הדבר מצדיק מתן רשות ערעור (רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסמה, 18.6.06)). שנית, ולמעלה מן הצורך, לא מצאתי כי נפלה כל טעות או שגגה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ואף התרשמתי כי המבקשת מנסה לערער על קביעותיו המהותיות של בית המשפט המחוזי בפסק דינו באמצעות טענות בדבר קיומה של סתירה בין פסק הדין לבין ההחלטה המאוחרת לו. בית משפט השלום קבע שלושה חיובים של המשיבה כלפי המבקשת, אשר סכומם הכולל הגיע ל-817,889 ₪. מתוכם קיזז בית משפט השלום את הסכום אותו פסק שהמבקשת חייבת למשיבה בסך של 183,200 ₪. בית המשפט המחוזי בערעור ביטל חיוב של המשיבה בסך של 536,185 ₪. במצב דברים זה ברי כי יש לקזז את הסכום בו חויבה המבקשת מהסכום החדש בו חויבה המשיבה על-פי פסק הדין בערעור. עניין זה מובהר בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ולא מצאתי כי יש בו סתירה כלשהי עם פסקי הדין הקודמים שניתנו בעניינם של הצדדים.

מכאן כי דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.