רע"א 2808/04 מדינת ישראל נ. שמואל מזרחי

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ד' ארבל), אשר קיבל את ערעור המבקשים על החלטת בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופט צ' דותן), והתיר למשיב להביא ראיות לסתור לפי סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

2.המשיב, אשר שימש באותה עת כנהגו של שר התחבורה, נפגע ביום 14.7.95 בתאונת דרכים. הוא הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה, עקב פגיעות שמיעה, ראייה, פגיעה בחוליות הצוואר, וכן כאבי ראש וסחרחורות. ביום 20.8.97 עמד בפני וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעה כי לא נותרה לו נכות בתחום האורתופדי, הנוירולוגי ובתחום א.א.ג.. עררו לוועדה הרפואית לעררים נדחה, משנקבע כי אכן לא נותרה לו כל נכות הקשורה בתאונה. הוועדה קבעה כי אמנם אובחנה ירידה בשמיעה, אך זו אינה קשורה לתאונה. גם תביעה נוספת שהגיש המשיב, הקשורה לממצא גידולי בעור אפו, נדחתה משנקבע כי אין קשר בינה לבין התאונה.

3.בעקבות החלטות אלו, הגיש המשיב בקשה להגשת ראיות לסתור את ממצאי הוועדה הרפואית של המל"ל, במסגרת תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית משפט השלום בהרצליה דחה את בקשתו זו, אולם בית המשפט המחוזי, אליו פנה בבקשת רשות ערעור על אותה החלטה, החליט לקבל את ערעורו ולהתיר את הגשת הראיות. בית המשפט קבע כי הגשת ראיות לסתור היא חריג העשוי לנבוע מטעמים משפטיים כגון פגמים בהליך, או טעמים משפטיים כגון שינוי במצבו הרפואי של התובע. הוא סקר את הליכי הבדיקה ואת חוות דעת המומחים השונים אשר היוו בסיס להחלטת הוועדה הרפואית של המל"ל, ואת נימוקיהם, וקבע כי לא נפל פגם משפטי בקביעות הוועדות, חרף טענות המשיב. עם זאת, קבע כי טענות המשיב בדבר ממצאים חדשים והחמרות אשר לא היו בפני הוועדות הקודמות, באשר לפגיעת השמיעה ולפגיעה העורית, מהוות עילה להבאת ראיות לסתור, לצד חוות דעת של רופאי צה"ל ורופא תעסוקתי, אשר קבעו כי אלו קשורות לתאונה, ומבלי שהחלטות הוועדה הרפואית של המל"ל מספקות הסבר כלשהו להחמרה הבריאותית במצבו. לפיכך, קבע כי מדובר במקרה מסוג המקרים החריגים והקיצוניים בהם משיקולי צדק טבעי יש להיעתר לבקשה להביא ראיות לסתור.

4.מכאן הבקשה שלפנינו, בה מתבקשת התערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית המשפט המחוזי, על דרך של ביטול זכותו של המשיב להביא ראיות לסתור. לטענת המבקשת, לא תמך המשיב כראוי בטענתו כי חל שינוי משמעותי במצבו הרפואי, שכן החמרות אלו אובחנו כבר בידי מומחי המל"ל, והיו לפניו. היא מוסיפה וטוענת אף כי מבחינה דיונית, לא רשאי היה המשיב להסתמך על החלטות שלטונות הצבא, ועל כן לא ניתן לראות בהם בסיס להחלטת בית המשפט. כן נטען כי משנקבע על-ידי הוועדה כי פגימות מסוימות אינן עומדות בקשר סיבתי עם התאונה, אף החמרתן של פגימות אלו אינה קשורה לתאונה, ועל כן ממילא אין לראות בהן שינוי מצב רפואי של התובע בקשר לתאונה, המצדיק הבאת ראיות לסתור את ממצאי וועדת המל"ל. המשיב בתשובתו תומך את יתדותיו בהחלטת בית המשפט קמא, ועומד בפירוט על ההחמרות הרבות שחלו במצבו, המגובות בחוות דעת של מומחים שונים מטעמו. לטענתו, בהחלטת וועדת המל"ל נפלו פגמים מהותיים, שכן חוות דעתה נסמכה על נתונים עובדתיים שגויים, ואינה מספקת כל הסבר אלטרנטיבי לתחלואה הקשה שפקדה את המשיב. המבקש, בתגובתו לתשובה, שב וחידד את טענותיו, תוך שהוא מתייחס להיבט הדיוני והמהותי כאחד.

5.דין הבקשה להידחות.

בית המשפט המחוזי הינחה עצמו על פי אמות המידה המקובלות בסוגיה האם להתיר הבאת ראיות לסתור בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הוא שאל עצמו האם קיים טעם משפטי או נסיבות עובדתיות יוצאות דופן שיש בהן כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור מטעמים מיוחדים (סעיף 6ב לחוק). הוא התייחס גם לאופן יישומה של אמת מידה זו בהלכה הפסוקה (בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ,

פד"י לט(4) 509). מנקודת המוצא של חריגותו של אמצעי הראיות לסתור, הוא ניתח את מכלול החומר הרפואי שהיה לפניו, והגיע למסקנה כי ישנן ראיות אשר, אפשר, ומצביעות הן על שינוי במצבו של הנפגע על דרך ההחמרה העשוי להשליך על קביעת נכותו מאז החלטת הועדות הרפואיות של המלל בעניינו. על רקע זה סבר בית המשפט המחוזי כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות הבאת ראיות לסתור.

אין לשלול הנחה אפשרית לפיה החמרה במצבו הרפואי של המבקש, ולו אף בתחומים בהם נקבע בעבר כי אינם קשורים לתאונה, יהוו משום נסיבות עובדתיות חדשות המצדיקות הבאת ראיות לסתור. ישנן נסיבות בהן החמרה של פציעה, שנקבע כי אין קשר סיבתי בינה לבין התאונה תהווה סיבה לשקול שאלה זו מחדש, וזאת כאשר מובאים ממצאים אשר על פניהם לא ניתן להסבירם כהתפתחות טבעית במהלך מחלתו או פגימתו של אדם אלא כתולדה מהתאונה. כאשר עולים ממצאים אפשריים כאלה, אפשר ומוצדק לבחון אותם לעומקם כדי לברר את השלכתם לענין הקשר הסיבתי בין הפגימה לבין הארוע התאונתי. השופט קמא לא מצא הסבר משכנע לתהליך ההחמרה שחל במבקש לאחר קביעת ממצאי המל"ל. הוא ביקש, אפוא, למצות את בחינת הטענה עד תומה כדי שמלוא החומר והנתונים המקצועיים ייבחנו וישקלו בטרם תתקבל הכרעה. בכך לא חרג בית המשפט מן ההלכה הכללית הקובעת כי הבאת ראיות לסתור הינה בבחינת חריג, אולם תתכן לה הצדקה מקום בו התגלו עובדות חדשות שלא עמדו בפני וועדת המל"ל (רע"א 4045/01 אלברט אדרי נגד איתן- חברה לביטוח בע"מ , דינים עליון סב, 768). במובן זה, החלטת בית המשפט מגבילה עצמה לנסיבות העובדתיות המיוחדות של המקרה שלפנינו. אין בהחלטה זו כדי להצדיק דיון בערכאה שלישית, משאין היא מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית (רע"א 1114/02 אלמקייס עמרם נ' המגן חברה לביטוח בע"מ , תק-על 2002(2), 1629; רע"א 10382 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו(3), 123).

הבקשה נדחית, איפוא. המבקשת תשלם למשיב את הוצאות הבקשה בסך כולל של 5,000 ₪.