פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
281/19
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
המבקשת:
רלה וינשטיין
נ ג ד
המשיב:
בנק הפועלים בע"מ
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.10.2018 בתא"ק 797-85 שניתנה על ידי
כבוד השופט ש' מנדלבום
בשם המבקשת:
בעצמה
החלטה
1.
בקשה זו לרשות ערעור, היא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה מאד של הליכים משפטיים רבים, סבוכים ומסועפים, המתנהלים בין המבקשת (להלן: וינשטיין ) לבין המשיב (להלן: הבנק ) מזה כ-35 שנה – הן בבתי המשפט על ערכאותיהם השונות, הן בלשכת ההוצאה לפועל. בבית משפט זה נדון עניינה של וינשטיין, יותר מפעם אחת, וחשובים לענייננו ההליכים שהתנהלו במסגרת רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (8.3.2009) (להלן: רע"א 2237/06 ). הרקע העובדתי הצריך לשם הכרעה בבקשה דנן, שיובא להלן בתמצית שבתמצית, פורט שם בהרחבה.
2.
בשנת 1985 הגיש הבנק נגד וינשטיין תביעה בסדר דין מקוצר, בגין יתרת חובה בחשבון המתנהל באחד מסניפי הבנק בחיפה. וינשטיין הגישה בקשת רשות להתגונן, בטענה כי אין מדובר בחשבונה האישי, אלא בחשבון של חברה בייסוד, אולטרהדנט בע"מ שמה. בהגיע המועד להחקר על תצהירה, לא התייצבה וינשטיין לדיון, ובית המשפט המחוזי דחה את בקשת הרשות להתגונן. בו ביום – 24.11.1985 – נטל הבנק פסק דין על סכום התביעה לטובתו.
3.
בשנת 1991 הגישה וינשטיין תביעה נגד הבנק, בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מניהול כושל של חשבון בנק – אותו חשבון שעמד במוקד התביעה שהגיש הבנק מספר שנים קודם לכן. לדבריה, החשבון לא היה חשבונה האישי, כי אם של חברת אולטרהדנט בע"מ, וכל הפעולות שביצע הבנק כאילו היה זה חשבונה האישי – בוצעו שלא כדין. בשלב מסויים של ההליך, התיר בית המשפט לוינשטיין לתקן את כתב התביעה, על דרך של הוספת טענות ולפיהן יש להורות על ביטול פסק הדין שניתן ביום 24.11.1985, מחמת תרמית. הבנק מצדו טען, כי פסק הדין שניתן ביום 24.11.1985, מקים השתק פלוגתא בפני וינשטיין באשר לסוגיית הבעלות בחשבון. תביעתה של וינשטיין התקבלה באופן חלקי, ונקבע בין היתר כי חשבון הבנק היה של חברת אולטרהדנט בע"מ, ולא חשבונה האישי של וינשטיין. בתוך כך דחה בית המשפט המחוזי את טענת הבנק, לפיה פסק הדין מיום 24.11.1985 מקים השתק פלוגתא לגבי הבעלות בחשבון.
4.
על פסק הדין הגישו הצדדים ערעורים לבית משפט זה, והללו נדונו במסגרת רע"א 2237/06. לענייננו, חשובות שתי קביעות מרכזיות שניתנו בפסק הדין. אשר לטענותיה של וינשטיין בדבר ביטול פסק הדין מיום 24.11.1985, נקבע כי "אין מקום לבטל את פסק הדין בהתדיינות הראשונה [משנת 1985 – נ' ס'] מחמת מרמה והוא נותר איפוא על כנו" (פסקה 11). בהמשך לכך נקבע, כי פסק הדין הקים השתק פלוגתא לעניין הבעלות בחשבון, ולפיכך פסק הדין שניתן לטובת וינשטיין בתביעה שהוגשה על-ידה – מבוטל.
5.
פסק הדין ברע"א 2237/06 ניתן בחודש מרץ 2009. היום, כ-10 שנים לאחר מכן, מתנהל בעניינה של וינשטיין הליך פשיטת רגל, כאשר הבנק הוא הנושה העיקרי שלה. במסגרת הליך פשיטת הרגל הגישה וינשטיין בקשה למתן ארכה בת 60 ימים לשם נקיטת הליכים נגד הבנק, בטרם תוכרז פושטת רגל. ביום 15.1.2017 נעתר בית משפט של פשיטת רגל לבקשתה, וקבע כדלקמן: "בנסיבות שנוצרו, שעה שהמדובר במהלך עניינים לא שגרתי, ייחודי וסבוך של מחלוקות בין החייבת ובין הבנק, הנפרס על פני 3 עשורים, ושעה שמספר ערכאות הביעו דעתן כי לגוף העניין טענותיה של החייבת לא נתבררו בזהירות הראויה ואשר לו השלכות מהותיות לא רק על החייבת אלא גם על יתר נושי החייבת, סבורני כי ראוי ליתן לחייבת אפשרות לנקוט בהליכים כמבוקש על ידה" (פסקה 11 להחלטה).
6.
בהמשך להחלטה זו הגישה וינשטיין בקשה לביטול פסק הדין מיום 24.11.1985, במסגרתה העלתה טענות שונות שעיקרן – 'חובת הצדק' מחייבת להורות על ביטול פסק הדין ובירור העניין לגופו, משלא ניתן לה יומה בבית המשפט. לדבריה, פסק הדין שניתן בבית משפט זה ברע"א 2237/06, ובו נדחו טענותיה לעניין ביטול פסק הדין, ניתן בחוסר סמכות עניינית, שכן רק הערכאה שהוציאה מתחת ידה את פסק הדין, קרי – בית המשפט המחוזי, היא המוסמכת לדון בשאלת ביטולו. עוד טענה וינשטיין, כי בקשתה אינה בקשה 'רגילה' לביטול פסק דין, נוכח שינוי המצב המשפטי; היא מצויה עתה בעיצומו של הליך פשיטת רגל, ולפיכך ביטול פסק הדין איננו אינטרס שלה בלבד, אלא של כלל הנושים.
7.
ביום 11.10.2018, בהחלטה מקיפה, מפורטת ומנומקת, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בתמצית, קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן: ראשית , הכרעתו של בית משפט זה ברע"א 2237/06, ביחס לשאלת ביטולו של פסק הדין, יצרה 'מעשה בית דין', המונע מוינשטיין לשוב ולהעלות סוגיה זו פעם נוספת. שנית , גם בהנחה שלא נוצר מעשה בית דין, לא ניתן בנסיבות העניין להגיש בקשה לביטול פסק דין מכוח תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מאחר שפסק הדין ניתן בנוכחות בא-כוחה של המבקשת. לו ביקשה וינשטיין לבטל את פסק הדין, היה עליה להגיש ערעור. שלישית , גם בהנחה שניתן היה בנסיבות העניין להגיש בקשה לביטול פסק דין מכוח תקנה 214, הרי שאין הצדקה לבררה נוכח השיהוי ה'עצום' בהגשתה – 31 שנים לאחר מתן פסק הדין. בנסיבות, אין בסיכוייה הלכאוריים של הבקשה להתקבל, כמו גם בשיקולי צדק ובנזק שעלול להיגרם לוינשטיין אם יוותר פסק הדין על כנו, כדי להצדיק הארכת מועד בחלוף עשרות שנים מן המועד הקבוע בדין. רביעית , הליך פשיטת הרגל המתנהל בעניינה של וינשטיין, איננו משנה את המסקנה ולפיה אין הצדקה לברר את בקשתה לביטול פסק הדין. יש להותיר את בחינה חובה של וינשטיין למנהל המיוחד, שיידרש מטבע הדברים לכלל ההליכים שהתנהלו בין הצדדים לאורך השנים.
8.
מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפנַי, במסגרתה שבה וינשטיין על טענותיה, מדוע יש להורות לשיטתה על ביטול פסק הדין מיום 24.11.1985.
9.
כפי שציינה וינשטיין באחרית דבריה, כבת 45 שנים היתה כאשר החלה ה'מערכה'; כבת 80 היא היום. סופה של ה'סאגה', לדאבון הלב, אינו נראה לעין. על כל פנים, חרף ההבנה למצוקתה האמתית של וינשטיין, בקשתה – לחדש ימיה כקדם, על דרך של ביטול פסק הדין – איננה יכולה להתקבל. בית המשפט המחוזי, כאמור, נתן דעתו באריכות על טענותיה השונות של וינשטיין, ודחה אותן, אחת לאחת, בהכרעה מנומקת ומיוסדת היטב, גם לאחר שהיה נכון להניח לטובתה כל הנחה מיטיבה אפשרית. אין עילה – פורמלית או מהותית – להתערב בהחלטתו.
10.
אין זה בהכרח 'סוף פסוק'. כפי שציין בית המשפט המחוזי, וכפי שציין גם בית משפט של פשיטת רגל בהחלטתו מיום 15.1.2017, רשאי המנהל המיוחד במסגרת בדיקת תביעת החוב 'להציץ מאחורי הפרגוד' של פסק הדין מיום 24.11.1985, אשר ניתן מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים. בבדיקתו, יוכל המנהל המיוחד להידרש לטענות שהועלו ותמיהות שנשמעו, בשים לב לאינטרסים של כלל הנושים.
11.
סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית.
אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ו
באייר התשע"ט (31.5.2019).
ש ו פ ט