רע"א 2826/08 משרד וילי יצחקי ושות'-עורכי דין נ. המנהלים המיוחדים עו"ד איל

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' ש' שילה, והשופטות א' שטמר ומ' נד"ב) אשר דחה ערעור על החלטת בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט ד' גדול) בעניין שכר הטרחה אשר ישולם למבקשים.

1.

המבקשים ייצגו את המשיבים מס' 1, מנהלים מיוחדים לביצוע פירוק מרצון של שיתוף במקרקעין (להלן: המנהלים המיוחדים ), בהליכים שונים שהתנהלו בפני בית משפט השלום במסגרת הפירוק, וזאת לאחר שבית המשפט אישר את מינויים וקבע כי שכר טרחתם יהיה על-פי תעריף של 150 דולרים לשעה. בהמשך, הגישו המנהלים המיוחדים בקשה לבית משפט השלום לתשלום שכר טרחת המבקשים בגובה 506 שעות עבודה על-פי התעריף שנקבע. חלק מהמשיבים, שהינם בעלי המקרקעין נשוא ההליך, התנגדו לאישור הבקשה, תוך שהם מעלים טענות שונות לעניין החשבון שהוגש. בית משפט השלום דחה את הבקשה וקבע על דרך של אומדנא כי שכר הטרחה ישולם אמנם על-פי התעריף שנקבע, אך עבור 130 שעות עבודה בלבד. בית המשפט מצא, על סמך הטענות שהעלו המשיבים, כי החשבון שהוגש הינו מעל ומעבר להגיון כלכלי סביר והוסיף כי בשעתו אישר תעריף גבוה יחסית מתוך הנחה כי העבודה תתבצע באופן קצר ויעיל.

2.

המבקשים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעור לפי הסמכות הנתונה לו בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). בית המשפט עמד על כך שהבקשה לתשלום שכר טרחה הוגשה ללא תצהיר מאמת וכי המבקשים או המנהלים המיוחדים לא הגישו כל תגובה להתנגדויות שהעלו המשיבים. בית המשפט הוסיף כי בית משפט השלום הוא אשר מינה את המבקשים ומכיר את עובדות המקרה, כך שאין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות או בשיקול-הדעת שהפעיל ביחס לאישור התשלום. בנוסף, מצא בית המשפט כי בהחלטת בית משפט השלום לא נפלה "טעות שבחוק" המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

מכאן הבקשה שלפניי.

3.

המבקשים מעלים מספר טענות אשר יש בהן, לטעמם, כדי לעורר שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור. כך, בין היתר, מתעוררת לדבריהם השאלה האם בית משפט השלום מוסמך היה לקבוע את שכר הטרחה על דרך של אומדנא כאשר מלכתחילה אישר את תשלום שכר הטרחה על-פי תעריף שעה, ללא הגבלת מספר השעות. כמו כן, טוענים המבקשים כי החלטת בית משפט השלום - הפוגעת, לטענתם, פגיעה חמורה בזכות הקניין שלהם - ניתנה בלי שהיו צד להליך ומבלי שניתנה להם זכות טיעון. בהקשר זה, מוסיפים הם כי בשל העובדה שלא היו צד להליך בבית משפט השלום יש לראות את הבקשה הנוכחית כבקשת רשות ערעור ב"גלגול שני" ולא ב"גלגול שלישי". עוד טוענים הם כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את הערעור ללא הנמקה תוך שימוש בסמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות.

4.

המשיבים מס' 2 והמשיבים מס' 26-3 מתנגדים לקבלת הבקשה. לטענתם, זו אינה מגלה עילה המצדיקה דיון בה ב"גלגול שלישי" וזאת מאחר וכל עניינה בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר לה שיקול-דעת רחב בקביעת שכר טרחתו של בעל תפקיד אשר מונה על-ידה. כך למשל, טוענים המשיבים מס' 26-3 כי בעובדה שבית משפט השלום לא הגביל את מספר שעות העבודה של המבקשים לא היה כדי להעיד על כך שהחשבון שהוגש מטעמם יאושר באופן "אוטומטי" ומבלי לשמוע את טענות המשיבים לעניין זה. עוד טוענים הם כי אין לקבל את טענת המבקשים לפיה לא היו צד להליך בבית משפט השלום שכן היה באפשרותם להתייצב להליך אך הם בחרו להגיש את החשבון באופן לאקוני ובאמצעות המנהלים המיוחדים. כמו כן, המשיבים מס' 26-3 חוזרים ומציגים את הטענות שהעלו לפני הערכאות דלמטה באשר לחשבון שהוגש, תוך שהם מדגישים כי המבקשים כללו בגדרו גם חיוב על הליכים בגינם נפסק ואף שולם להם שכר טרחה. המשיבים מס' 2 מוסיפים כי תפקידם של המבקשים - מתן ייצוג משפטי למנהלים המיוחדים בהליכי הפירוק - מהווה חלק טבעי מתפקידם של אלו האחרונים ועל כן אין להכיר ביריבות בין המבקשים לבין המשיבים. יצוין, כי המנהלים המיוחדים בחרו שלא להגיש תגובתם לבקשה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ובהחלטות הערכאות דלמטה, מצאתי כי אין להיענות לבקשה. כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . בבסיסה של הלכה זו עומדת התפיסה לפיה דרושים טעמים מיוחדים לכך שערכאה שיפוטית תידרש למקרה לאחר ששתי ערכאות דנו בו לגופו. בהתאם לכך, לא מצאתי ממש בטענות המבקשים לפיהן לא הם היו צד להליכים בערכאה הדיונית. זאת, בהתחשב בכך שכל עניינו של ההליך נשוא הבקשה דנן הוא באישור שכר טרחתם של המבקשים, אשר עמדתם יוצגה בפועל בבית משפט השלום על-ידי המנהלים המיוחדים. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר לטעמי כי זכות הטיעון של המבקשים נפגעה, בפרט משהם עצמם נמנעו מלהגיש את תגובתם לבקשה בבית משפט השלום.

בהמשך לאמור לעיל, לא מצאתי כי הבקשה שלפניי מגלה שאלה עקרונית כלשהי, שכן היא תחומה כל כולה בנסיבות העניין שבין הצדדים. הכרעתו של בית משפט השלום נסמכה על ממצאי עובדה באשר לפרכות שונות שמצא בבקשה לאישור שכר טרחה. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים מסוג זה, לא כל שכן כאשר מדובר בערכאת ערעור שנייה. בפרט אמורים הדברים בהתחשב בכך שעניינה של הבקשה שלפניי הוא בקביעת שכר טרחה של בעל תפקיד אשר מונה על-ידי הערכאה הדיונית. כבר נקבע, כי לערכאה הדיונית, הבקיאה בפרטי המקרה ונסיבותיו, נתון בעניין זה שיקול-דעת רחב בו תתערב ערכאת הערעור במקרים נדירים בלבד (ראו למשל: ע"א 621/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' פינצ'וק , פ"ד מא(2) 660, 665 (1987); רע"א 10046/06 מנדלסון נ' גורגה , סעיף 5 להחלטה וההפניות שם (טרם פורסמה, 27.5.2007)). ענייננו אינו נופל לאותם מקרים נדירים המצדיקים התערבות מסוג זה. מעבר לכך, לא מצאתי ממש גם בטענות המבקשים הנוגעות לדחיית הערעור בבית המשפט המחוזי על-פי תקנה 460(ב) לתקנות, שכן בית המשפט הפעיל סמכות הנתונה לו בדין ואף הוסיף ונימק את החלטתו מעבר לנדרש על-פי התקנות.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משכך, מתייתר הצורך לדון לגופה בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המבקשים. צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטתי מיום 27.3.08 מבוטל. המבקשים ישאו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דינם של המשיבים מס' 2 בסך 3,000 ₪ ובהוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דינם של המשיבים מס' 26-3 בסך 3,000 ₪.