רע"א 10046/06 עו"ד מיכאל מנדלסון נ. יוכבד גורגה (צינמון)

זוהי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ש' דותן) בבר"ע 2363/06 מיום 31.10.06, במסגרתה נדחתה בקשתם של המבקשים לערער על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופט א' אורנשטיין) לפיה נקבע שכרם של המבקשים ככונסי נכסים בסכום של 10,000$.

1.

בתאריך 7.2.05 מינה בית משפט השלום בראשון לציון את המבקשים ככונסי נכסים לצורך ביצוע פירוק השיתוף במגרש בחולון הידוע כמגרש 48.01 בגוש 6870 חלקה 6 (להלן: המגרש ), בדרך של מכירת המגרש וחלוקת התמורה.

2.

בתאריך 6.6.06, לאחר שמילאו המבקשים את תפקידם, הגישו לבית משפט השלום את דו"ח הכינוס, לפיו נמכר המגרש לאחר תהליך של התמחרות בסכום של 2,880,000$. עוד צויין כי על פי שומת המקרקעין שערך עו"ד שמני - שמאי מקרקעין - שוויו של המגרש הוא 1,856,000$. המבקשים ביקשו מבית משפט השלום כי יעמיד את שכר הטרחה וההוצאות על 8% מערך המכירה, קרי 230,400$, כפי שלטענתם מקובל לפסוק לכונס נכסים.

בעקבות בקשה זו, הוגשו לבית משפט השלום בתאריך 27.6.06 שלוש תגובות מטעם המשיבים. המשיבים 2-4 ביקרו את התנהלות המבקשים, ועל כן ביקשו לקבוע להם שכר טרחה בשיעור מינימאלי, מבלי שנקבו בסכום. המשיבה 6 ביקשה לקבוע למבקשים שכר טרחה סביר בהתחשב במהות העבודה, מבלי שנקבה בסכום. המשיבה 9 ביקשה להעמיד את שכר הטרחה על סכום שלא יעלה על 50,000$ בתוספת מע"מ. כמו כן, בתאריך 13.7.06 שלח בא כוח המשיבה 13 מכתב למבקש 2 ובו אישר כי יש הצדקה לפסוק למבקשים שכר טרחה בסך של 8% מערך המכירה, וזאת רק אם הם מטפלים בעניין מס השבח, שאלמלא כן, יש, לדידו, לפסוק להם שכר טרחה בגובה 6% מערך המכירה, קרי 172,000$.

בית משפט השלום (כבוד השופט א' אורנשטיין) בהחלטה מיום 13.7.06 העמיד את שכר טרחת המבקשים על סך כולל של 10,000 דולר בתוספת מע"מ, וזאת מבלי שנימק את החלטתו (בש"א 2616/06).

3.

על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בתאריך 31.10.06 נתן בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) החלטה לפיה נדחתה בקשתם של המשיבים (בר"ע 2363/06). בית המשפט המחוזי קבע כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, בעיקר כאשר הנושא שבמחלוקת עניינו הוצאות ושכר טרחה. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי פירוק השיתוף לא היה כרוך בהתנגדויות או בהליכים משפטיים, לפיכך סבר שהערכת בית המשפט קמא את השכר הראוי סבירה בנסיבות העניין.

4.

על החלטת בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. לטענת המבקשים טעה בית המשפט המחוזי שעה שאישר את קביעת בית משפט השלום שהעמיד את שכר טרחת המבקשים על סכום כולל של 10,000$. זאת מאחר וסכום זה נופל באלפי אחוזים מהסכומים המקובלים בפסיקה, והוא נופל אף באלפי אחוזים מהסכום שהוצע להם על ידי המשיבים.

עוד טוענים המבקשים כי טעה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הערכת בית המשפט השלום את השכר הראוי היתה סבירה בנסיבות העניין. לטענת המבקשים, הם השקיעו עבודה רבה בכינוס החל בהכנת המכרז וההתמחרות וכלה בטיפולים הרבים מול הרשויות: רשות המס, הרשות המקומית ולשכת רישום המקרקעין. זאת ועוד, טוענים המבקשים כי בזכות עבודתם, הצליחו למכור את המגרש במחיר שעולה ב - 1,024,000$ על שוויו.

לאור האמור, מבקשים המשיבים ליתן להם רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי ; לבטל את החלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ; לקבל את בקשת המבקשים ולפסוק להם שכר טרחה בשיעור של 8% לפחות מערך מכירת המגרש ; להשית הוצאות הבקשה ושכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ על המשיבים.

5.

לכאורה, נראה כי אכן ישנו פער משמעותי בין שכר טרחת כונס נכסים המקובל בפסיקה - 6%-8% מערך המכירה - ובין שכר הטרחה שנפסק למבקשים - 0.34% מערך המכירה (ראו למשל: ע"א 373/70 מרגוליס נ' בנק א"י בריטניה בע"מ , פ"ד כח(1) 273 (1971) ; ע"א 621/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' פינצ'וק , פ"ד מא(2) 660 (1987). לעניין כונס נכסים בפירוק שיתוף ראו: ע"א (ת"א) 3120/00 בלייש אודט שאווט

נ' אלבר (מינטלית) נכסים והשקעות בע"מ , תק-מח 2002(3) 65575 (2002)). אף בתגובות המשיבים לא מצאתי הסבר שיניח את הדעת ויצדיק את הפער האמור. יחד עם זאת, לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה שכן כל טענות המבקשים עניינן יישום הדין והנוהג על המקרה הנדון, ואין הן מעלות שאלה ציבורית או משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתר על כן, הסוגיה הנדונה היא גובה שכר טרחת המבקשים בתפקידם ככונסי נכסים. מן המפורסמות הוא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעניינים כגון דא, קל וחומר כאשר מדובר בערכאת ערעור שנייה (ראו: ע"א 2817/91 מימון נ' אומרן פ"ד מז(1) 152, 161 (1993)). הערכאה הדיונית היא זו הבקיאה בפרטי המקרה ובנסיבותיו הקונקרטיות, ולפיכך מרחב שיקול דעתה הוא נרחב וערכאת הערעור תתערב בו רק במקרים נדירים. לחיזוק הדברים אציין כי המשיבה 13 תמכה תגובתה באסמכתאות המלמדות כי יש ולעיתים פוסק בית המשפט שכר טרחת כונסי נכסים בסכום של 10,000$ (ראו למשל: ה"פ 221/04 דהב נ' רייזמן (טרם פורסם)), ומכאן שלא ניתן לומר באופן חד משמעי כי שגה בית משפט השלום בפוסקו את אשר פסק, ויש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו.

6.

באשר להעדר ההנמקה מצידו של בית משפט השלום, הגם שאין הדעת נוחה מכך, אין די בדבר כדי להוביל לקבלת הבקשה בנסיבות המקרה, מהטעמים שהובהרו. עם זאת אבהיר, כי הפסיקה התמציתית של בית משפט השלום מעוררת חוסר נוחות, ואך ראוי היה שתינתן הנמקה, ולו קצרה. על חשיבות ההנמקה נאמר:

"כפי שנפסק לא פעם, ההנמקה הינה חלק בלתי נפרד מכל פסק דין. ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק הדין והיא שמאפשרת לבית משפט שלערעור לבקרו. יתרה מזאת, להנמקה חלק חשוב בתהליך של גיבוש ההחלטה ובלעדיה לא ניתן לומר שזכה להתברר בבית המשפט" (רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני , תק-על 2006(1)956, 957).

הדברים נכונים למקרה זה כלכל מקרה אחר.

7.

יצוין כי לאחר קבלת תגובות המשיבים ביקשו המשיבים להגיב על תגובות אלו. נוכח העובדה כי ההחלטה דנן לא מושתתת על עמדת הצדדים באשר לגובה שכר הטרחה, לא מצאתי טעם להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית. משנתבקשו תגובות ישאו המבקשים בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בסך 1,000 ₪

לכל משיב שהגיש תגובה.