פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"מ
11098/08
בפני:
כבוד השופטת ע' ארבל
המבקשת:
פלונית
נ ג ד
המשיבה:
פלונית
בקשת
רשות
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל
אביב-יפו מיום 24.11.08 בע"מ 1131/07 שניתן על ידי כבוד השופטים י' שנלר,
ק' ורדי ור' לבהר-שרון
בשם המבקשת:
עו"ד ע' בורוכוב
החלטה
1.
בפניי בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים י' שנלר, ק' ורדי ור' לבהר-שרון), אשר דחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת ט' קופלמן-פרדו), לפיו נדחתה תביעה שהגישה המבקשת על הסף מחמת התיישנות.
2.
המבקשת נישאה לבעלה (להלן: המנוח ) בשנת 1946 והשניים עלו לישראל בשנת 1949. בשנת 1957 או 1958 נרכשה דירה ברמת גן (להלן: הדירה ) ונרשמה בלשכת רישום המקרקעין במרץ 1959 על שם המנוח בלבד. לאחר תשעה חודשים עזבה המבקשת את הארץ לארצות הברית, ובשנת 1961 התגרשו המבקשת והמנוח. לאחר מכן נישא המנוח לאישה נוספת, ממנה התגרש גם כן. במרץ 2005 נפטר המנוח, כאשר על פי צוואתו היורשת שלו היא בת זוגתו, המשיבה, המתגוררת בדירה. ביולי 2005 הגישה המבקשת תביעה כנגד המשיבה למתן פסק דין הצהרתי כי היא בעלת מחצית מהזכויות בדירה, כאשר זו הייתה הפעם הראשונה שהמבקשת העלתה טענה זו. לטענת המבקשת, גילתה לראשונה כי הזכויות בדירה נרשמו על שם המנוח בשנת 1996, ועל כן יש לראות מועד זה כמועד תחילת מרוץ ההתיישנות.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה של המבקשת על הסף מחמת התיישנות, לאחר שקבע כי יש למנות את תקופת ההתיישנות החל ממועד הגירושין של המבקשת והמנוח (שנת 1961), מועד שעברו ממנו כ-44 שנים עד להגשת התביעה. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, במסגרתו טענה בעיקר כי יש לדחות את תחילת מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: חוק ההתיישנות ) בהתחשב בנסיבותיה, יחסיה עם המנוח וציפייתה להתאחד עמו שוב. בנוסף ביקשה התחשבות במצבה, אשר אינו מצדיק חסימת דרכה לבית המשפט על הסף. בית המשפט דחה את ערעורה של המבקשת וקבע שהטענה לעניין התיישנות התביעה הועלתה על ידי המשיבה בהזדמנות הראשונה בכתב ההגנה; שאין תחולה לסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: חוק המקרקעין ) המסייג את תחולת חוק ההתיישנות שכן סעיף זה דן בתביעה לקיום זכות של מי שלזכותו נרשמה זכות במקרקעין מוסדרים המגנה עליו; שהמבקשת לא נהגה בזהירות הסבירה, הנדרשת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולא נקטה באמצעים פשוטים לבדיקת זכויותיה עד שנת 1996; וכי סעיף 7 לחוק ההתיישנות לא חל בעניינה משלא הוכחה כל תרמית או הונאה מצד המנוח. עוד נקבע, למעלה מן הצורך, כי המבקשת ויתרה על זכותה בדירה בחלוף השנים.
על פסק דין זה נסבה בקשת רשות הערעור שבפניי.
3.
בבקשת רשות הערעור חוזרת המבקשת על הטענות שהעלתה בפני הערכאות דלמטה ומסבירה כי לא בדקה את רישום זכויותיה בדירה לאור האמון הרב שרכשה למנוח. לדבריה, נמנעה מלתבוע את זכויותיה לאחר 1996 עקב ציפייתה לאיחוד עם המנוח, ולא עשתה כן גם מאוחר יותר כיון שהיה חולה ורחמיה נכמרו עליו. עוד טוענת המבקשת שהערכאות דלמטה התעלמו מן הראיות שהובאו על ידה, ולא קיימו שלב הוכחות בסוגיית ההתיישנות. נוסף על אלה, גורסת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר חייב אותה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, מבלי שהתחשב לעניין זה בנסיבותיה האישיות.
4.
לאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות דלמטה ובחנתי את טענותיה של המבקשת, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן עניינה בנושא שאינו בעל השלכות משפטיות או ציבוריות מעבר למחלוקת שבין הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). בבקשת רשות הערעור יוצאת המבקשת נגד הקביעות העובדתיות של הערכאה דלמטה לפיהן לא היה קשר שוטף בין המבקשת למנוח ולא הוכחה ציפייה לאיחוד ביניהם ולחיים משותפים. ואולם, טענותיה לסוגיה זו נדחו במלואן בשני פסקי דין מפורטים ומנומקים כדבעי, ונמצא כי בין מועד התגבשות עילת התביעה להגשתה חלף פרק זמן בלתי מבוטל של עשרות שנים, וזאת ללא כל סיבה הגיונית נראית לעין. אין הצדקה להתערבות בית משפט זה בממצאים הנ"ל, בפרט לאור ההלכה בדבר אי התערבות ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסמה, 15.11.1999)). בנוסף, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעניינים המסורים לשיקול דעתן של הערכאות דלמטה כגון קביעת שכר טרחה (ראו: רע"א 10046/06 מנדלסון נ' גורגה (לא פורסמה, 27.5.2007 )).
הבקשה איפוא נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ז' בניסן תשס"ט (1.4.09).
ש ו פ ט ת