רע"א 7776/09 רבקה פיראלי נ. קרן ליב"י למען בטחון ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל, סגן נשיא, ע' גרשון וי' וילנר בע"א 4927-07) מיום 16.7.2009, לפיו נדחה ערעור המבקשים על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מ' רניאל בת"א 13491/01) מיום 26.7.2007.

1.

המשיבה 1, קרן ליב"י, הגישה לבית משפט השלום תובענה לפירוק שיתוף בנכס מקרקעין בשטח של כ- 2.5 דונם באזור התעשייה קריית אתא (להלן: הנכס ). יחד עם המשיבה 2, מחזיקות הן ברבע מהזכויות בנכס. המבקשים, בני משפחה אחת, הם הבעלים של שלושה רבעים מהזכויות בנכס. בית משפט השלום קבע כי הדרך הנכונה לפירוק השיתוף היא מינויו של

כונס נכסים, אולם איפשר תחילה למבקשים למצות את האפשרות של מכירת הנכס על ידי באי כח הצדדים. לאחר הליכים מרובים בתיק אישר בית המשפט ביום 27.6.2007 את הסכם מכר הנכס באמצעות כונס הנכסים, הוא המשיב 3 (להלן: כונס הנכסים ). בית המשפט דחה את טענות המבקשים לפיהן הליך הכינוס היה מיותר וקבע כי באת כוחם של המבקשים, היא המבקשת 6, סיבכה את ההליך, וכי אין לה אלא להלין על עצמה על האופן בו הסתיים התיק ועל שווי מכירת הנכס, בסך של 525,000 ש"ח. המבקשים חויבו לשלם לכונס הנכסים שכר טרחת עורך דין נוסף בסכום של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט בסכום של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ למשיבה 1.

2.

על החלטה זו ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתה טענו נגד גובה שכר הטרחה שנפסק לכונס הנכסים ועל הקביעה כי עליהם לשאת בו. המבקשים ציינו כי בשים לב להחלטות קודמות שניתנו במסגרת הליך שכר הטרחה הכולל שנפסק לכונס הנכסים מסתכם ב- 57,000 ₪ בתוספת מע"מ שעליהם לשאת בשלושה רבעים ממנו לפי חלקיהם בנכס, וכן שכר טרחת עורך דין נוסף בסך 12,000 ₪ שהוטל עליהם לבדם ובסך הכל 80,845 ₪. המבקשים ציינו כי בנוסף נאלצו לשאת בהוצאות פרסום, שמאי ומודד בסך של 23,582 ש"ח. המבקשים הלינו על כך שהמשיבה 1, שחלקה בנכס לא עלה על 1/16, סירבה למכור להם את חלקה, וכתוצאה מכך חויבו לשלם שכר כונס נכסים והוצאות כינוס בסך של כעשרים וארבעה אחוזים משווי חלקם בנכס, לא כולל מיסי מקרקעין והיטל השבחה. כן הלינו הם על התנהלות כונס הנכסים שגרם למכירת הנכס במחיר נמוך, וכן על התעלמות בית המשפט מטענתם לפיה אין צורך או טעם במינוי כונס נכסים.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי שכר הטרחה שהמבקשים חויבו לשלם לכונס הנכסים וההוצאות השונות שנאלצו לשאת בהן הינם פועל יוצא של היקף הפעולה שנדרש מכונס הנכסים לאורך תקופת פעילותו, לרבות הצורך לנקוט בהליך משפטי לפינוי מסיג גבול בנכס, טיפול במס שבח ובהיטל השבחה. בית המשפט לא שוכנע כי נפל פגם בהתנהלותו של כונס הנכסים ולא בהחלטותיו של בית משפט השלום. בית המשפט הבין את

אכזבת המבקשים מכך שהנכס לא הניב בסופו של דבר את הפירות המקווים במיוחד בהתחשב בתשלומי שכר הטרחה וההוצאות שנדרשו להוציא, ואולם, לא פעם הוצאות אלה נוגסות נגיסה של ממש בשווי המכירה. בית המשפט קבע כי האחריות לתוצאה זו היא של המבקשים שלא הגיעו לפתרון מוסכם לרכישת חלקיהם של המשיבים 1 ו-2 בנכס. לפיכך דחה את הערעור.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקשים מתארים את השתלשלות ההליכים בעניינם, לרבות בבקשות רשות הערעור שהגישו, ואת ניסיונם לרכוש את חלקה של המשיבה 1 בנכס במחיר הערכת השמאי המוסכם, שלא צלח. לטענתם, נגרם להם עוול חסר תכלית ופגיעה בזכויותיהם הקנייניות עד כדי אבדן כל רכושם על לא עוול בכפם למרות שהזהירו שוב ושוב כי מכר הנכס הרה אסון. לדעתם, יש להכריע בשאלה האם יש בשווי הנכס הנמכר וביתרה הנותרת בידי הבעלים כדי להשפיע על גובה שכר הטרחה והוצאות כונס הנכסים. לטענתם, לא יתכן כי הוצאות מימוש הנכס כולל המיסים יעלו על שווי הנכס וכי מי שגרם לכך ייצא נשכר. המבקשים מבקשים לקבוע אחידות הלכה בפסיקת שכר טרחת כונס נכסים. אמנם משנמכר הנכס לקונה תמימה ויתרו המבקשים על זכותם לרכוש את יתרת הנכס, ואולם כפי שטענו, וטוענים גם כעת, יצאו הם ממכר הנכס כשידם על ראשם.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, ללא צורך בקבלת תשובה. עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים בעלי חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). זאת ועוד, כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעניינים המסורים לשיקול דעתו של הערכאות דלמטה כגון קביעת שכר טרחה. הלכה זו תקפה ביתר שאת כאשר מדובר בערכאת ערעור שנייה (רע"א 365/09 עו"ד חמי אורן נ' י. חנקס בע"מ (לא פורסמה, 18.1.2009); רע"א 10046/06

מנדלסון נ' גורגה (לא פורסמה, 27.5.2007)). בנסיבות העניין, בהן שתי ערכאות קבעו כי נוכח התנהלות הצדדים לא היה מנוס מפירוק השיתוף בדרך של מינוי כונס נכסים, ומשלא נמצא רבב בהתנהלותו של כונס הנכסים אשר סיים את תפקידו, לא מצאתי כי יש מקום להתערבות בפסיקת גובה שכר הטרחה שפסק לו בית משפט השלום. בית משפט זה הוא הערכאה הדיונית הבקיאה בפרטי המקרה ובנסיבותיו הקונקרטיות, ולפיכך מרחב שיקול דעתה הוא נרחב וערכאת הערעור תתערב בו רק במקרים נדירים, שהמקרה דנן אינו אחד מהם. בנוסף, יש קושי לקבוע אחידות הלכה בנוגע לגובה שכר הטרחה הנפסק, כפי בקשת המבקשים, שכן גובה השכר קשור לנסיבותיו של כל מכר לגופו, להתנהלות כונס הנכסים, לזמן, למאמצים והמשאבים שהשקיע, לסוג הנכס ועוד. לפיכך גם לא מצאתי כי זהו המקרה בו יש להכריע בשאלה הכללית האם יש בשווי הנכס הנמכר וביתרה הנותרת בידי הבעלים כדי להשפיע על גובה שכר הטרחה והוצאות כונס הנכסים, שכן שאלה זו קשורה אף היא בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, ותילקח בחשבון במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט הפוסק בעניין.

כאמור, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.