רע"א 2865/13 שרבט מלכיאל ובניו בניה לעם בע"מ נ. לידר ניהול ופיתוח בע"מ

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ת י' שבח ) בהפ"ב 10130-12-12 מיום 24.3.2013, במסגרתו קיבל בית המשפט באופן חלקי את בקשת המבקשת לבטל את פסק הבוררות שניתן על ידי השופט בדימוס א' שטרוזמן ביום 25.11.2012 (להלן בהתאמה: פסק הבוררות הסופי ו- הבורר ).

רקע והליכים קודמים

1.

כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקשת והמשיבה כרתו בשנת 1994 הסכם שותפות לצורך שיתוף פעולה ברכישת נדל"ן. הסכם השותפות כלל תניית בוררות, אך כשנתגלעה מחלוקת בין הצדדים לאחר שנים של שיתוף פעולה חתמו על הסכם בוררות נפרד ביום 30.11.2000. במסגרת ההסכם, הסמיכו הצדדים את הבורר לדון בפירוק השותפות ביניהם ופטרו אותו מדיני הראיות ומסדרי הדין, אך הסכימו כי הוא יהיה כפוף לדין המהותי ויהא עליו לנמק את פסק הבוררות. ביום 11.3.2009 נתן הבורר החלטה בה קבע כי השותפות בין הצדדים הסתיימה וכי בשל כך מתחייבת עריכת התחשבנות בין הצדדים בהתאם להסכם השותפות (להלן: ההחלטה הראשונה ). במסגרת ההחלטה הראשונה הכריע הבורר במספר רכיבים הקשורים להתחשבנות – הוצאות משרד, דמי שכירות ומשכורות – וקבע כי אלו ייזקפו לחובת המשיבה בהתחשבנות בינה לבין המבקשת. במסגרת החלטה מיום 19.4.2010, קבע הבורר כי על השותפות לממש מגרשים בעיר טבריה כדי לכסות על חובות השותפות בשל "הריבית החודשית המעיקה", אך קבע כי ניתן לעכב את מכירת המגרשים אם המשיבה תהא מוכנה לשאת לבדה בתשלומי הריבית (להלן: ההחלטה השנייה ). ביום 25.5.2011 ניתן פסק בוררות ראשון במחלוקת שהתייחס לעסקה מסוימת בין הצדדים וחייב את המשיבה בתשלום סך של 1,766,552 ש"ח בתוספת סך של 60,000 ש"ח בעבור הוצאות הבוררות ושכר טרחת עורכי דין למבקשת בגין עסקה זו, בסך של 160,060 ש"ח לטובת השותפות ובתשלום יתרת החוב שנוצר בקשר לעסקה זו לבנק דיסקונט למשכנתאות (להלן: פסק הבוררות הראשון ). על ההחלטה הראשונה ועל פסק הבוררות הראשון הוגשו בקשות לביטול. בקשות אלה נדחו וביום 5.4.2012 דחיתי את בקשת רשות הערעור על ההחלטות לדחותן במסגרת רע"א 1249/12 לידר

ניהול ופיתוח בע"מ נ' שרבט מלכיאל ובניו בניה לעם בע"מ (5.4.2012) (להלן: עניין לידר ניהול ). בפסק הבוררות הסופי, נקבעו המתווה וסכומי הרכיבים השונים לצורך ההתחשבנות בין הצדדים. בין היתר, נקבע כי חובה של המשיבה למבקשת יתקזז מחובה של המבקשת לשותפות. כן נקבע כי המשיבה אינה חייבת עוד בתשלומי הריבית בתקופה בה תעוכב מכירת המגרשים בטבריה, כי אין לחייב את מימוש המגרשים בטבריה יחד עם שאר נכסי השותפות וכי המבקשת תשלם למשיבה סך של 82,082 ש"ח שהמשיבה שילמה עבורה לבורר וכן סך של 245,000 ש"ח עבור הוצאותיה ושכר טרחת עורכי דינה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הביטול של המבקשת ביחס לשתי עילות: שחרורה של המשיבה מתשלום ריבית על חוב השותפות בעת עיכוב מכירת המגרשים בטבריה והוצאת המגרשים בטבריה ממסת הנכסים אותה יש לממש באופן מיידי. בית המשפט קבע כי קביעות אלה סותרות פסקי בוררות חלקיים שנתן הבורר אשר הפכו לחלוטים וכי ההחלטה לפטור את המשיבה מתשלום הריבית נעשתה מבלי שניתנה למבקשת זכות לטעון לגביה. בית המשפט העדיף את שינוי הקביעות על פני ביטול חלקי של פסק הבוררות. על אף זאת, דחה בית המשפט את בקשתה של המבקשת לבטל את חלקו של פסק הבוררות הסופי המקזז את חובה של המשיבה למבקשת מחובה של המבקשת לשותפות. המבקשת טענה כי חובה של המשיבה כלפיה הוא חיוב נפרד ועצמאי שנקבע במסגרת ההחלטה הראשונה והפך לחלוט לאחר אישורה על ידי בית משפט זה. בית המשפט דחה טענה זו וציין כי ההחלטה הראשונה לא היוותה פסק בוררות עצמאי וסופי באופן שניתן ללמוד ממנה על חיוב העומד במנותק מההתחשבנות הסופית. בית המשפט ציין כי בפסק הדין שאישר את ההחלטה הראשונה נקבע כי האישור מסויג אך לאותם חלקים המהווים "סעד סופי" וכי בית משפט זה מתח ביקורת על ההחלטה הראשונה בכך שלא הבחינה בין סעד סופי לקביעה המהווה החלטת ביניים בלבד. בית המשפט קבע כי הסכומים שנקבעו בהחלטה הראשונה לצורך התחשבנות בין הצדדים היוו תוצאת ביניים בלבד, וכי ככל שהצדדים לא ערכו התחשבנות לפי תוצאה זו הרי שיש לכלול סכומים אלו במסגרת ההתחשבנות הסופית לפי פסק הבוררות הסופי. עוד קבע בית המשפט כי הכללת הסכומים שנקבעו בהחלטה הראשונה במסגרת ההתחשבנות הסופית אינה עולה כדי "טעות חישוב" המצדיקה את ביטול פסק הבוררות הסופי או את תיקונו מכוח סעיף 22 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק ).

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

3.

המבקשת – באמצעות בא כוחה, עו"ד ד"ר אלון גלבוע – חוזרת על טענותיה לפני בית המשפט המחוזי לפיהן אסור היה לבורר לסטות מהחלטתו הראשונה, שהפכה לפסק דין חלוט שאושר על ידי בית משפט זה, במסגרת פסק הבוררות הסופי. המבקשת טוענת כי החיובים שנקבעו לטובתה במסגרת ההחלטה הראשונה ניתנים למימוש באופן ישיר מול המשיבה ולא במסגרת ההתחשבנות הסופית בין הצדדים, וזאת, משעה שלא בוצעה ההתחשבנות לאחר ההחלטה הראשונה בשל העובדה שהמשיבה סירבה לבצעה. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט כשקבע שהכללת חובה של המשיבה כלפיה במסגרת ההתחשבנות הסופית ביניהן מהווה לכל היותר טעות שאינה עולה כדי "טעות חישוב" אשר לא ניתן לתקנה, שכן לטענתה מדובר בחריגה מסמכות ולא בטעות. לבסוף, טוענת המבקשת כי ההחלטה הראשונה של הבורר נותרה עמומה במכוון ולא הכריעה בשאלה האם מדובר בפסק סופי או בהחלטה אחרת, וזאת כדי לאפשר לבורר לסטות ממנה תוך חריגה מסמכות לאחר שאושרה על ידי בית משפט זה.

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבה.

5.

כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ ראו למשל : רע"א 1857/13 טנוס נ' טנוס (2.4.2013), פסקה 6 לחוות דעתי; רע"א 1175/13 ארלנגר נ' עמותת בית הכנסת הגדול (14.4.2013), פסקה 8 לחוות דעתי]. אינני סבור כי במקרה דנא מתעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה. כמו כן, לא מצאתי כי התקיים עיוות דין המצדיק התערבות ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן זה בחן את טענות המבקשת לעומקן והכריע בהן לגופן תוך פרשנות ההחלטה הראשונה ויישומה.

6.

לגופו של עניין, צדק בית המשפט המחוזי כשהחליט כי הקביעה בפסק הבוררות הסופי, לפיה החיובים שנקבעו במסגרת ההחלטה הראשונה יבואו בחשבון במסגרת ההתחשבנות הסופית בין הצדדים , אינה חורגת מסמכות הבורר. בית המשפט ציטט במסגרת פסק דינו מההחלטה הראשונה וציין כי נקבע בה מפורשות שהסכומים שנפסקו לטובת המבקשת יזקפו לזכותה או לחובתה של המשיבה במסגרת ההתחשבנות הכוללת. כך, בקשר לרכיב הוצאות המשרד נקבע כי "סכום זה יזקף לחובת לידר [המשיבה – י. ד.] בהתחשבנות..." (עמ' 25 להחלטה הראשונה) ובקשר לדמי השכירות נקבע כי "בהתחשבנות בין שרבט [המבקשת – י. ד.] ללידר, תיזקף לזכות שרבט חובת ההשבה של לידר..." (עמ' 27 להחלטה הראשונה). כך נקבע גם ביחס לשאר רכיבי ההתחשבנות בהחלטה הראשונה. אכן, אי הנוחות שהבעתי מההחלטה הראשונה במסגרת עניין לידר ניהול מורגשת גם כעת והמקרה דנא ממחיש את הצורך כי בבואו לתת פסק ביניים יבהיר הבורר אלו חלקים ממנו מהווים פסק סופי ואלו חלקים מהווים "החלטה אחרת". ואולם, במקרה דנא רשאי היה בית המשפט לפרש את ההחלטה הראשונה ולקבוע אלו חלקים ממנה אינם מהווים סוף פסוק ולכן בדין קבע כי הכללת סכומי ההחלטה הראשונה במסגרת ההתחשבנות הסופית אינה עומדת בסתירה לחלקים הסופיים והחלוטים בהחלטה הראשונה.

7.

אשר על כן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות.