פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
300/13
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקשים:
1. זמי קרדו
2. טובה קליל
נ ג ד
המשיבים:
1. כלל יהלומים סוכנות לביטוח
(1988)בע"מ
2. בטח בע"מ
3. כלל חברה לביטוח בע"מ
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.12.2012 בת"א 33138-01-12 שניתן על ידי
כבוד השופט הבכיר ג' גינת
בשם המבקשים:
עו"ד נמרוד כנפי;
עו"ד בועז שגב
בשם המשיבים:
עו"ד בעז בן צור;
עו"ד דקלה סירקיס
החלטה
לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט הבכיר ג' גינת ) בת"א 33138-01-12, בה דחה את בקשת המבקשים, הנתבעים,
לעיכוב הליכים והעברת הדיון לבוררות מכוח תניות בוררות נטענות בין הצדדים, לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).
רקע עובדתי והליכים קודמים בתמצית
1.
המשיבים הגישו בבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המבקשים. תחילה הוגשו בקשות לסעדים זמניים בחודש ינואר 2012 ובהמשך – בחודש פברואר 2012 – הוגש כתב תביעה. בטרם הגיבו המבקשים לבקשות למתן סעדים זמניים ובעקבות בקשות מצידם למתן ארכות להגשת כתב הגנה, הציע השופט גינת בהחלטתו מיום 4.3.2012 כדלקמן:
"אני מציע לצדדים לשקול אם יש צורך בשלב הנוכחי בדיון בנושא הסעדים הזמניים. אולי ניתן (תוך שמירה על כל טענות הצדדים) לוותר בשלב זה על דיון בנושא הסעדים הזמניים ולהתרכז בהכנת ההליך העיקרי.
אם יסכימו בעלי-הדין כאמור, לא יהיה צורך בהגשת תשובה מטעם הנ' לבקשה לסעדים זמניים ובאי כוחם יוכלו להתרכז בהכנת כתב הגנה.
אני מציע איפא, לא לקיים דיונים נוספים בנושא סעדים זמניים ולהסכים על מועד להגשת כתב הגנה. ברור, שלאחר תום הגשת כתבי הטענות יהיה על בעלי-הדין להשלים את הליכי הביניים במועדים הקבועים בתקנות. אני מבקש את עמדת ב"כ בעה"ד עד יום א' 11.3.12".
2.
בעקבות זאת, ביום 7.3.2012 הגיש בא כוח המבקשים הודעה לבית המשפט, בא השיב להצעת בית המשפט כדלקמן:
"1. בהתחשב בנסיבות של המקרה דנא ובכפוף לשמירת מלוא זכויות וטענות הנתבעים – בכלל זאת, מבלי לפגוע בכלליות האמור, בכפוף לשמירת מלוא טענות וזכויות הנתבעים בקשר עם הנזקים להם גרמו וגורמים הסעדים הזמניים – יסכימו הנתבעים, כפי הצעת כבוד בית המשפט.
התובעים הודיעו שיגישו עמדתם בעניין זה בנפרד.
2.בנוסף, הנתבעים עומדים על בקשתם לאורכת המועד הקבוע בדין להגשת כתב הגנה, כך שיוגש בתוך 90 יום למן יום 20.2.2012.
התובעים הודיעו שיגישו עמדתם בעניין זה בנפרד".
3.
בית המשפט המחוזי קבע כי כבר ביום 23.2.2012 שלח בא כוח המבקשים לבא כוח המשיבים מכתב דרישה לקיים בוררות בנושאים שבמחלוקת לאור תניות הבוררות הנטענות. יצויין כי קיימת מחלוקת בנוגע לקביעתו זו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי אמנם המכתב נושא את תאריך יום 23.2.2012 אך נשלח בפועל רק ביום 18.4.2012. בא כוח המשיבים דחה את הבקשה במכתבו מיום 22.4.2012. משכך, הגישו המבקשים ביום 24.4.2012 בקשה לבית המשפט המחוזי לעיכוב הליכים והעברת הדיון לבוררות מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות. כתב הגנה הוגש מטעם המבקשים ביום
6.5.2012. המשיבים התנגדו להעברת הדיון לבוררות כשטעם מרכזי להתנגדותם היה השיהוי בהעלאת הטענה בדבר קיומן של תניות בוררות – העלאת הטענה שלא בהזדמנות הראשונה.
4.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב הליכים והעברת הדיון לבוררות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי המכתב מיום 23.2.2012 מצביע על כך שהמבקשים היו ערים לנושא הבוררות לכל הפחות באותו מועד. חרף זאת, כאשר הודיעו על עמדתם לבית המשפט ביום 7.3.2012 הם הסכימו לדיון בהליך העיקרי תוך שמירת טענותיהם, מבלי להזכיר דבר בקשר לנושא הבוררות הנטען. בית המשפט המחוזי קבע כי לאור הצעתו להתמקד בהליך העיקרי סביר להניח שבעל דין הטוען שאין כלל מקום לדיון בהליך העיקרי בבית המשפט בשל קיומן של תניות בוררות יאזכר לכל הפחות עמדתו זו במסגרת מסירת הודעתו לבית המשפט. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשים לא טענו טענתם לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות בהזדמנות הראשונה.
כנגד החלטה זו מכוונת בקשת רשות הערעור שלפני אשר בד בבד עמה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי.
תמצית נימוקי הבקשה
5.
באשר לנטילת רשות ערעור, טוענים המבקשים כי נפלה תחת ידיו של בית המשפט המחוזי שגגה מהותית בהפעלת ויישום הוראת סעיף 5 לחוק הבוררות ומשכך ישנה הצדקה ליתן בידיהם רשות ערעור. המבקשים נסמכים בהקשר זה על האמור בע"א 550/75 מורלי נ' בגון , פ"ד ל(2) 309, 326 (1976) (להלן: עניין מורלי ). בנוסף לכך טוענים המבקשים כי הבקשה מעוררת שתי שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים: האם שלב הסעדים הזמניים הוא "ההזדמנות הראשונה" בה צריכה להיטען טענת עיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות? והאם במסגרת הודעת בעל דין לבית המשפט על הסכמתו לעבור להליך העיקרי תוך שמירת טענותיו מצווה אותו בעל דין לפרט באופן מפורש את שמירת הזכות לבקש עיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות. המבקשים טוענים אף לגופו של עניין אך לאור התוצאה אליה הגעתי בסוגיית נטילת רשות הערעור איני סבור כי יש מקום להידרש לטענות גופן.
תגובת המשיבים
ביום 16.1.2013 הוריתי על הגשת תגובת המשיבים.
6.
בתגובתם אוחזים המשיבים בהנמקתו של בית המשפט המחוזי. המשיבים מדגישים כי במהלך החודשים שלאחר מתן ההחלטות בבקשות לסעדים זמניים ולאחר הגשת כתב התביעה הוחלפו בין הצדדים תכתובות שונות, הוגשו בקשות ותגובות לבית המשפט, ומשך תקופה זו לא העלו המבקשים טענה כלשהי בדבר קיומה של תניית בוררות החלה על הסכסוך או בדבר הצורך בעיכוב הליכים. המשיבים מוסיפים לטעון כי גם אם טעה בית המשפט המחוזי לעניין המועד בו נשלח מכתב מטעם בא כוח המבקשים לבא כוח המשיבים וגם אם בפועל נשלח ביום 18.4.2012, אין בכך לשנות מן התוצאה שכן חזקה על בעל דין שלאחר שהוגש נגדו כתב תביעה הוא יהיה בקיא בפרטי המערך ההסכמי החל על העניין ואף ביתר שאת כאשר הוא נדרש להשיב להצעת בית המשפט. משכך טוענים המשיבים כי ביום 7.3.2012, בו הגיש בא כוח המבקשים הודעתו לבית המשפט המחוזי, חזקה עליו כי ידע אודות טענתו בדבר תניית בוררות החלה על העניין ומשכך היה עליו להעלות טענה זו לכל הפחות במסגרת ההודעה הנ"ל.
דיון והכרעה
7.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
8.
באשר לטענות המבקשים הנסמכות על עניין מורלי , אין להן בסיס. בעניין מורלי אין קביעה לפיה טעות מהותית ביישום הדין ככל שהדבר נוגע לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות מצדיקה מתן רשות ערעור . עניין מורלי כלל אינו דן בסוגיית נטילת רשות הערעור על החלטת הערכאה הראשונה בבקשה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות.
9.
המדיניות השיפוטית ברורה וידועה: אם ברגיל, מידת ההתערבות בבקשות רשות ערעור על החלטות לפי חוק הבוררות הינה מצומצמת, הרי שבכל הנוגע לבקשות לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק – ההתערבות מצומצמת אף יותר, ובגדרה, רק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה [ראו: החלטתו של השופט נ' הנדל ברע"א 4464/12 Minter Properties Limited
נ' הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים (25.11.2012), פסקה 4 והאסמכתאות הנזכרות שם; כן ראו: פסק הדין ברע"א 8613/10
כספי תעופה בע"מ נ'
JSC AEROAVIT AIRLINES (11.10.2012), פסקה 23]. סבורני כי מקרה זה אינו נמנה על המקרים הנדירים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי.
10.
לאחר בחינת הדברים עולה כי אמנם אין בפסיקה הקיימת תשובות ישירות ומפורשות לשאלות אותן מעוררים המבקשים, אך סבורני כי ניתן לגזור מענה לשאלות אלה על יסוד המקרים שנדונו בפסיקתו של בית משפט זה מבלי לפרוץ את גבולות המדיניות השיפוטית בדבר הצמצום שיש לנהוג במתן רשות ערעור בענייני בוררות.
11.
לפי סעיף 5(ב) לחוק הבוררות בקשה לעיכוב הליכים יש להגיש "לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה". מכוח הוראת חוק זו נגזר כלל "ההזדמנות הראשונה" לפיו בעל דין המעוניין לטעון לתנית בוררות בין הצדדים מחויב לעשות כן בנקודת הזמן המוקדמת ביותר האפשרית בהליך ובהזדמנות הראשונה העומדת לרשותו [ראו למשל: פסק דינה של המשנה לנשיא מ' בן פורת בע"א 74/83 ראד נ' חי , פ"ד מ(2) 141, 153 (1986); עוד ראו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל א 278-277 (2005) (להלן: אוטולנגי )]. על השאלה מהי "הזדמנות ראשונה" בהקשר הנדון עמדה השופטת א' פרוקצ'יה בפסק הדין ברע"א 8024/05 Dolphin Maritime Ltd.
נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ
(28.5.2007) (להלן: עניין קרוז ):
"הוראה זו משמיעה כי על נתבע להגיש בקשה לעיכוב הליכים ככל המוקדם, בכתב ההגנה או בדרך אחרת אם מדובר בהליך בסדר דין מיוחד, ובכל מקרה לא יאוחר מהיום בו טען לראשונה לגופו של ענין התובענה. המועד הקובע, דרך כלל, הוא שלב הגשת כתב ההגנה, ואם מדובר בהליך שאין בו כתב הגנה, כי אז המועד הקובע הוא היום שבו נטען לראשונה לגופו של ענין התובענה - בין כתב תשובה להמרצת פתיחה, בקשת רשות להתגונן, וכיוצא באלה הליכים דיוניים המהווים 'תחליף' לכתב הגנה " ( שם , פסקה 13).
אלא שברבות השנים שבה ועלתה השאלה האם ניתן לראות בהליכים מקדמיים, טרם התקיים דיון בתובענה גופה, כ"הזדמנות ראשונה" בה נדרש בעל דין לטעון טענתו מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות [ראו למשל: אוטולנגי והאסמכתאות הנזכרות שם וכן ע"א (י-ם) 1076/96 דורנט (1991) ישראל בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) ואסמכתאות נוספות אליהן הפנתה השופטת פרוקצ'יה
בפסקה 13 לחוות דעתה בעניין קרוז ].
אכן, טרם נקבע באופן מפורש וחד משמעי בפסיקתו של בית משפט זה כי שלב הדיון בסעדים זמניים הוא "ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענה מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות. יחד עם זאת, בעניין קרוז נדונו נסיבות דומות מאוד לנסיבות המקרה דנן. בעניין קרוז , במסגרת דיון בבקשה לצו מניעה זמני הסכימו בעלי הדין להותיר את צו המניעה על כנו תוך שמירת טענותיהם וזכויותיהם להליך העיקרי. השופטת פרוקצ'יה ראתה בדיון בצו המניעה הזמני כנקודת הזמן אותה ניתן להגדיר כ"הזדמנות ראשונה" להעלאת טענה מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות:
"עם הגשת המרצת הפתיחה, התקיים דיון בבקשת חב' קרוז לצו מניעה זמני. בתגובה לבקשה לצו זמני, העלתה חב' אושן בראשונה את הטענה כי יש להפנות את הסכסוך לבוררות, וגם חב' דולפין העלתה טענה דומה. בכך, טענת עיכוב ההליכים נטענה בהזדמנות הראשונה (ההדגשה אינה במקור – י.ד.). בעקבות דיון בצו הזמני ביום 28.1.04 הוסכם בין הצדדים:
'הגענו להבנה, שמבלי לפגוע בטענות הצדדים, צו המניעה ישאר בעינו עד לדיון בתיק העיקרי' " (ההדגשה במקור – י.ד.) ( שם , פסקה 11).
מכאן, שבאשר לשאלה האם שלב הדיון בסעדים הזמניים מוגדר כ"הזדמנות ראשונה" להעלאת טענה מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, ניתן לגזור מעניין קרוז מענה חיובי. יחד עם זאת יש להדגיש, כפי שהטעימה השופטת פרוקצ'יה בעניין קרוז , כי כל מקרה צריך להיבחן לפי נסיבותיו ולאור תכליתו של סעיף 5 לחוק הבוררות ( שם , פסקה 13).
12.
דומני כי מעניין קרוז ניתן לגזור אף מענה לשאלה השנייה אותה מעוררים המבקשים: האם בהודעה לבית המשפט על מוכנות בעל דין לעבור להליך העיקרי תוך שמירת זכויותיו צריך הוא לציין ובמפורש כי הוא עומד על טענת עיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות? תשובתי לשאלה זו חיובית. קרי, אין די באמירה כללית בדבר "שמירת כל הטענות" אלא על בעל דין מוטלת החובה להדגיש בנוסף ובמפורש כי הוא עומד על זכותו לטעון לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות. לא נעלמה מעיני קביעתה של השופטת פרוקצ'יה בעניין קרוז כי " הוסכם על שמירת טענות הצדדים להליך העיקרי, העשוי להתפרש ככולל גם טענות בדבר עיכוב הליכים" ( שם , פסקה 14). ודוק, יש לקרוא אמירה זו על רקע התשתית העובדתית שעמדה ביסוד פרשת קרוז אותה הדגישה השופטת פרוקצ'יה בחוות דעת – בעל הדין שביקש עיכוב הליכים טען במסגרת הדיון בצו המניעה הזמני כי הוא מבקש לעכב את ההליכים ( שם , פסקה 11 ופסקה 14). אף השופט גרוניס
(כתוארו אז) ייחס לעובדה זו משקל כשצירף דעתו לדעתה של השופטת פרוקצ'יה בעניין קרוז :
אני מסכים לפסק דינה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה. אין לקבל שמהסכמתן של המבקשות להותיר בעינו את הסעד הזמני משתמעת כוונה לוותר על הטענה בעניין עיכוב הליכים. שהרי אותה הסכמה ניתנה תוך הבנה שהדבר נעשה '... בלי לפגוע בטענות הצדדים'. אחת מטענותיהן של המבקשות הייתה הטענה בעניין עיכוב ההליכים '
(ההדגשה אינה במקור – י.ד.) ( שם ).
לעומת עניין קרוז , במקרה דנן הסתפקו המבקשים בהודעתם מיום 7.3.2012 בנוסחה כללית של "שמירת מלוא זכויות וטענות" מבלי לטעון או לאזכר בהודעתם לבית המשפט את טענתם בדבר עיכוב הליכים.
13.
בבחינת למעלה מן הצורך דין הבקשה להידחות אף לגופה. ראשית , מבלי לקבוע ממצא כלשהו, דומני כי גם אם מכתב בא כוח המבקשים המופנה לבא כוח המשיבים נשלח בפועל ביום 18.4.2012, הרי שהעובדה כי המכתב נושא את התאריך 23.2.2012, יש בה לטעמי אינדיקציה מסוימת לכך שהמבקשים ידעו אודות תניית הבוררות כבר במועד זה. שנית , גם אם אניח את נקודת המוצא המיטיבה עם המבקשים לפיה הם לא ידעו ביום 23.2.2012 אודות תניית הבוררות הנטענת, מקובלת עלי עמדת המשיבים לפיה אין בכך להצדיק את מחדלם של המבקשים לאור הצפייה הלגיטימית מבעל דין סביר כי טרם ישיב להצעת בית המשפט יכיר את התשתית העובדתית והמשפטית החלה בעניינו, לרבות קיומה של תניית בוררות. דומני, כי לא ניתן היה לצפות אחרת מהמבקשים שעה שהמענה להצעת בית המשפט ניתן כחודשיים לאחר הגשת כתב התביעה לאורו סביר להניח כי המבקשים היו בקיאים או צריכים היו להיות בקיאים בפרטי המערך ההסכמי החל בעניינם.
מכל הטעמים שלעיל אין מקום בנסיבות העניין ליתן רשות ערעור.
14.
אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. בנסיבות העניין התייתר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע שהגישו המבקשים. הצו הארעי עליו הוריתי ביום 16.1.2013 בטל. נוכח התוצאה אליה הגעתי יישאו המבקשים בהוצאותיהם של המשיבים בסך 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, ח' באדר התשע"ג (18.2.2013).
ש ו פ ט