רע"א 3025/16 אביגיל חיים נ. אמנון בצלאלי

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' זינגר ) בת"א 31680-08-15 מיום 10.3.2016, בה התקבלה בקשת המשיב להורות למבקשים לקיים את צווי העשה שנפסקו לחובתם, לפי פקודת ביזיון בית משפט.

רקע

2.זוהי, בתמצית, השתלשלות האירועים כפי הנדרש להכרעה: בצלאלי הגיש תביעה נגד המבקשים, בגין כך שפלשו לטענתו לחלל שבבעלותו, ופגעו במבנה החלל ובחפצים שנשמרו בו. ביום 31.1.2016 התקבלה החלטה בעניין בקשת בצלאלי לסעדים זמניים, מפי השופטת ע' כהן (להלן: ההחלטה הראשונה ). במסגרת ההחלטה הורה בית המשפט הן על מתן צו מניעה נגד המבקשים, הן על מתן צו עשה. במסגרת צו המניעה, נאסר על המבקשים להיכנס לחלל ולבצע בו כל פעולה שיש בה כדי לשנות את מצבו. במסגרת צו העשה, נקבע כי על מנת להשיב את מצב הדברים לקדמותו על המבקשים לפתוח תוך 14 יום את דלת הכניסה לחלל מכיוון המחסן של המבקש, שאותה חסמו, וכן לחסום תוך 30 יום את הפתח שפרצו מהדירה של המבקשת 1 אל החלל.

3.המבקשים לא מילאו אחר הוראות צו העשה, ובצלאלי הגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט על מנת לכוף את המבקשים לקיים את צו העשה. הבקשה נדונה בדיון שהתקיים ביום 10.3.2016 לפני השופטת ע' זינגר , ובהחלטה שנתנה בדיון התקבלה הבקשה (להלן: ההחלטה השנייה ). בהחלטה נאמר כי לא ניתנה כל החלטה המורה על עיכוב ביצוע ההחלטה הראשונה, ולפיכך לא היתה למבקשים כל עילה שלא לקיים את האמור בצו. לפיכך נקבע כי המבקשים ישלימו את כל הדברים שהתבקשו במסגרת הצו עד ליום 24.3.2016. ככל שלא יעשו כן, יחויבו בסך של 400 ₪ לכל יום שבו ימשיכו להפר את ההחלטה. במסגרת הדיון דן בית המשפט גם בבקשתו של בצלאלי לתקן תיקון סופר בצו העשה שניתן ודחה אותה, וכמו כן דחה את בקשת המבקשים לסילוק התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית, בשל הגשת התביעה זמן רב מדי לאחר הגשת הבקשה לסעדים זמניים, ובשל נימוקים נוספים.

4.אעיר, כי ההחלטה השנייה אכן לא הועילה, ובצלאלי הגיש בקשה לביצוע עצמאי של צווי העשה שניתנו. בית המשפט המחוזי (השופטת ע' זינגר ) קיבל את הבקשה בהחלטה מיום 11.4.2016. בהחלטה (להלן: ההחלטה השלישית ) נאמר כי היות ומאז חודש ינואר ועד עתה לא מולאה ההחלטה הראשונה, ניתנת רשות לבצלאלי לבצע את המתחייב ממנה. ככל שיסבור בצלאלי שהדבר דרוש, הוא ילווה בנציג משטרה בעת ביצוע העבודות.

בקשת רשות הערעור

5.בקשת רשות הערעור מוסבת על ההחלטה השנייה, מיום 10.3.2016. מכיוון שהבקשה הוגשה ביום 11.4.2016, הרי שלכאורה חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה זו. במזכירות בית המשפט טענו המבקשים, בעל-פה, כי ההחלטה הומצאה להם מספר ימים לאחר שניתנה, ועל כן הם עומדים במועד להגשת ערעור. אף שראוי היה לטעון טענה זו בכתב ולתמוך אותה בתצהיר, הרי שהדברים עולים גם מעיון במערכת 'נט המשפט', ומשכך לא ראיתי לדחות את הבקשה אך מטעם זה. עם זאת, כפי שיפורט, דין הבקשה להידחות לגופה.

6.הבקשה מגוללת טענות רבות על החלטת בית המשפט בעניין פקודת הביזיון, שלמעשה תוקפות את צווי העשה שניתנו במסגרת ההחלטה הראשונה. החלטה זו היא החלטה חלוטה, ואין עוד מקום לערער עליה. לא ראיתי בטענות שהועלו בנוגע לצווי העשה טענה כלשהי הרלבנטית דווקא להחלטה השנייה בעניין ביזיון בית המשפט, ולא בכדי. המבקשים מפרים מזה זמן רב צו שיפוטי מפורש, בתואנות שונות שאין בהן ממש. המבקשים סבורים כי אם טרם חלף המועד לערעור על ההחלטה, הרי שהם אינם מחוייבים לקיימה, ולא היא; כל עוד לא הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע ההחלטה, הרי היא בעינה עומדת. כך הוא גם בנוגע לשלל הבקשות שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי: בקשות חוזרות ונשנות לדחייה על הסף, לפסלות שופט, וכיוצא באלו, אין בהן כדי לגרוע מכך שנגד המבקשים הוצא צו שהם אינם ממלאים אחריו.

7.כך הוא גם באשר לטענות המבקשים בנוגע לדחיית בקשת הסילוק על הסף שהגישו. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, רובן של טענות אלו כבר הוכרע בהחלטות קודמות של בית המשפט המחוזי. זאת, הן בנוגע לטענה כי בצלאלי הגיש את תביעתו לאחר המועד הקבוע בתקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (החלטה מיום 24.8.2015, השופט ר' וינוגרד ); הן בנוגע לטענה כי יש לסלק את התביעה בשל העדר סמכות עניינית (החלטה מיום 19.10.2015, השופטת ע' כהן ). טענות נוספות שנטענו מתייחסות לגוף המחלוקת שבין הצדדים, וכפי שקבע בדין בית המשפט המחוזי, דינן להתברר במסגרת ההליך. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין משמעות הדבר כי טענות המבקשים נדחות לגופן, אלא שלא ראוי לעסוק בהן במסגרת מקדמית של בקשה לסילוק על הסף.

8.עוד אוסיף: בבקשתם טענו המבקשים, כי במסגרת ההחלטה הביע בית המשפט את עמדתו בדבר ספקות באשר לסמכות העניינית לדון בתביעה; ולא היא. בית המשפט המחוזי ציין שהסמכות העניינית נקבעת לפי הסעד הנתבע בכתב התביעה, ולפי סעד זה אכן קנויה לו הסמכות לדון בתביעה. עם זאת, הוסיף כי יתכן שלפי טענות התובע עצמו, הסעד המבוקש על-ידו הוא שונה, וכי עשויה להיות משמעות לדבר זה בהיבט הסמכות, ועל כן צוין שמוטב לתובע לשקול בקשה לתיקון כתב התביעה. ברם, ככל שהדבר לא נעשה, נותרת סמכותו של בית המשפט המחוזי על מכונה.

9.שלא למעלה מן הצורך: בקשת רשות הערעור מנוסחת בלשון בוטה ומשתלחת, הן כלפי המשיב ובעיקר כלפי מערכת בתי המשפט. המבקשים מטיחים האשמות כלאחר יד בשופטי בית המשפט המחוזי (דבר המתבטא גם בריבוי הגשת בקשות לפסלות שופט על-ידם), ומכנים אותם בכינויים שאין ראוי להעלותם על הכתב. במקום להתמקד בטיעונים המשפטיים לבקשה ולפרטם באופן תמציתי, כנדרש בתקנה 403(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, בחרו המבקשים לפתוח במספר עמודים של הכפשות כלפי המשיב, בא כוחו, ושופטי בית המשפט המחוזי. מעיון בכתבי הטענות השונים בהליך העיקרי, נדמה כי סגנון זה לא אומץ על-ידי המבקשים לראשונה בבקשה זו. זאת מעבר לכך שנגד המבקשים תלוי ועומד מזה כחודשיים צו שיפוטי המופר על-ידם, ועיקרה של הבקשה מכוונת לערעור על צו זה, שהמועד לערעור עליו חלף-עבר. מצב דברים זה מצדיק באופן מובהק להטיל על המבקשים את הוצאות הטיפול בבקשה לאוצר המדינה (למשל: רע"א 61/15 זיו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ , פסקה 8 (10.5.2015)).

10.הבקשה נדחית; המבקשים ישאו בהוצאות לאוצר המדינה בסך של 5,000 ₪.