רע"א 3027/17 אפרים היים נ. עפרה גדסי

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"א 10582-10-16, כבוד השופט י' שינמן ), שהורה על השבת ההליך בעניינו של המבקש לבית משפט השלום בפתח תקווה, לאור טעות עובדתית שנפלה בפסק דינה של הערכאה הדיונית (תא"מ 346-09-14, כבוד השופטת ע' יוסף-קוזין ).

1.

המבקש השכיר דירה שבבעלותו (להלן: הדירה או המושכר ) למשיבה 1 (להלן: המשיבה ), אך לנוכח ליקויים רבים בצנרת הדירה, ולאחר חודשיים של עבודות תיקון, טענה המשיבה כי היא אינה יכולה להתגורר בה עוד. בתאריך 21.2.2014 היא הודיעה למבקש על ביטול הסכם השכירות ופינוי הדירה על ידה בתאריך 28.2.2014, בטענה כי המבקש הפר את ההסכם בכך שלא טיפל בדירה כנדרש, ולא אפשר לה תנאי מגורים סבירים. בחודש ספטמבר 2014 הגיש המבקש את התביעה מושא דיוננו שעניינה דרישה מהמשיבים לתשלום דמי שכירות, תשלום של הפיצויים המוסכמים בחוזה הכוללים פיצוי בסך 11,000 ש"ח ופיצוי בסך 320 ש"ח על כל יום של איחור בפינוי הדירה, וכן תשלום בעבור החשבונות העיתיים בדירה.

הערכאה הדיונית קבעה כי משהמבקש לא תיקן את התקלות תוך זמן סביר, אין הצדקה לכך שהמשיבה תשלם את דמי השכירות ואת הוצאות הדירה. עוד נפסק כי המשיבה הודיעה בכתב למבקש על ביטול ההסכם והשאירה את המפתח לדירה בתיבת הדואר של המבקש ובכך השיבה לידיו את החזקה בדירה בתאריך 28.2.2014. על כן, נדחתה התביעה והמבקש חויב בתשלום הוצאות משפט ובתשלום שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח. בערעור

נקבע כי לכל הפחות החל מחודש אוקטובר 2015 המבקש היה מודע לעובדה כי הנכס פנוי, שכן המשיבה הבהירה זאת בבקשת הרשות להתגונן מפני תביעת המבקש. עם זאת, הוא לא עשה דבר כדי לקבלה. בית המשפט המחוזי ציין כי היה מקום לדחות את הערעור על הסף לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אלמלא טעות עובדתית אחת שהתגלתה בפסק הדין של בית משפט השלום: הערכאה הדיונית פסקה כי המפתח למושכר הושאר בתיבת הדואר בבית המבקש, בעוד שבפועל – ואף בהתאם לגרסת המשיבה – הוא הושם בתיבת הדואר של המושכר. לאור טעות זו, הושב התיק לבית משפט השלום, שפסק כי אין בטעות האמורה כדי לשנות את תוצאת פסק הדין והתביעה נדחתה.

בו ביום שבו ניתן פסק הדין המתוקן מפי הערכאה הדיונית, המבקש הגיש את בקשת רשות הערעור מושא דיוננו. הטענות הנשמעות בבקשה הן טענות פרוצדוראליות ביחס להתנהלות הדיון בבית משפט השלום ודרך פסיקת ההוצאות בעניינו. עוד טוען המבקש כי פסק הדין של ערכאה קמא מעודד עשיית דין עצמית, באשר נקבע בו כי למן הרגע שבו המשיבה הצהירה כי פינתה את הדירה, המבקש יכול היה לתפוס חזקה במושכר.

2.

ניתן לדחות את הבקשה מהתמונה העובדתית שתוארה. יובהר, כי גם לגופה של הבקשה לא מצאתי להתערב. טענותיו של המבקש בבקשה זו מופנות כנגד ממצאי עובדה וביחס לעניינים שבפרוצדורה, שמצויים בליבת שיקול הדעת של הערכאה המבררת. כלל ידוע הוא כי שיקול הדעת של ערכאת הערעור הינו מצומצם, והוא מצטמצם ביתר שאת כאשר מדובר בבקשה לרשות ערעור ( ראה לדוגמא: רע"א 6455/14 אחים עופר הנדסה ופתוח בע"מ נ' פרירון חברה להשקעות ופיתוח בע"מ

(11.2.2015); רע"א 973/16 חיים נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (23.5.2016)). הבקשה בפניי לא מעוררת שאלה חריגה המצדיקה סטייה מהלכה זו.

יצוין, כי ערכאות קמא השתכנעו שהמשיבה הצהירה בכתב כי תפנה את הדירה בתאריך 28.2.2014, וכי המכתבים בדבר פינוי הנכס הגיעו לידי המבקש. על כן, לנוכח מסירת המפתח וצעדים נוספים מצידה, עולה כי המשיבה השיבה את החזקה בדירה לידי המבקש בתאריך זה, והמבקש היה מודע לפינוי הנכס מצידה. מכאן שטענת המבקש באשר לחששו כי כניסתו למושכר תהווה עשיית דין עצמית, איננה טענה חזקה בהינתן הרקע.

3.

מהטעמים השונים שהועלו, כל אחד בנפרד וביתר שאת במצטבר, הבקשה נדחית. בהיעדר תגובה, אין צו להוצאות.