רע"א 3035/19 שלמה איפרגן נ. עו"ד רן שובל

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 4.4.2019 בפש"ר 16673-04-16 (השופט ע' כהן ) , שבגדרה נקבע, כי הבית ברחוב דבורנית 7 בעומר

(להלן: הנכס ), שבו מתגורר המבקש – שלמה איפרגן (להלן: החייב ), יפונה עד יום 6.5.2019.

2 .

מסכת העובדות בבקשה שלפנַי מסועפת, ומורכבת מהליכים רבים, חלקם בבית המשפט המחוזי, חלקם בבית הדין הרבני. הזמן דוחק, לא אוכל לפרוט את העובדות במלואן, אתייחס בתמצית לאלו מהן שנדרשות להכרעה דנא. החייב וגב' חני חי (להלן: גב' חי ), באו בברית הנישואים, ולאחר מספר שנים – התגרשו. במסגרת הליך לפני בית הדין הרבני האזורי בבאר-שבע, נדונה בין היתר חלוקת הרכוש שביניהם. ובהחלטה מיום

24.11.2016 נקבע בין היתר, כי "השיתוף בביתם של הצדדים יפורק בתוך 4 חודשים מחתימת פסק דין זה, באופן שהנתבע ייטול 57% והתובעת תיטול 43% מערכו של הבית, אחר ניכוי החובות והמשכנתא כפי שיעורים במועד הקרע, 10.11.14" . עוד נקבע, כי תינתן לחייב זכות ראשונים לצורך רכישת חלקה של גב' חי בנכס.

3.

בדיון שנערך לפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 12.2.2018 הוכרז החייב פושט רגל. בו ביום, נדונה גם בקשת הנאמן למימוש הנכס, לשם השבת חובות הנושים. לדבריו, "החייב היום מתגורר לבדו, בנכס גדול. אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בוילה מפוארת עם בריכת שחייה. גם החייב צריך למצוא דיור יותר בזול התואם את יכולותיו הכלכליות. גם את הארנונה והמים לא משלם. בנסיבות אלו אני סבור שיש להוציא את הנכס למכירה באופן מיידי" . גב' חי – הנושה המרכזית, צידדה גם היא בעמדת הנאמן: "עמדתי היא שלא צריך לתת לדיון אפילו לא יום נוסף. יש נכס שיש לממשו. אין סיבה שהחייב בגפו יגור בוילה כזו מפוארת בזמן שהוא חייב המון כסף לאנשים, לגרושתו וילדיו" . הכנ"ר, ונציג המועצה המקומית (אחד מנושיו של החייב), החרו-החזיקו אחריהם, וצידדו בעמדתם.

4.

משנשמעו טענותיהם של הנאמן והנושים, הציע החייב הצעת פשרה שכללה התחייבות למכור את הנכס באמצעות מכר עצמי, בתוך שמונה חודשים. הנאמן וגב' חי הסכימו להצעת הפשרה בסייגים מסוימים, ובית המשפט נעתר לה תוך שהוא מטיל על החייב מספר תנאים.

אלא שהחייב לא מכר את הנכס במועד שנקצב לו; וביום 17.10.2018 הוצא צו המורה לנאמן לפעול למכירת הנכס. החייב לא השלים עם ההחלטה, והגיש בקשה לעיכוב מכירת הנכס. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.11.2018 – נדחתה בקשתו. בהחלטתו, ציין בית המשפט בין היתר, את הדברים הבאים: "אינני סבור שנכון לאפשר לחייב אשר יצר חובות משמעותיים, להמשיך להתגורר בוילה בעומר ששוויה כ-3.1 מיליון ₪ [...] אם יימכר הנכס גם לאחר תשלום מלוא חובותיו של החייב, תיוותר בידיו יתרה אשר תאפשר לו לרכוש דירה סבירה בבאר שבע, המתאימה לשימוש אדם שמתגורר לבדו" .

5.

ביום 20.2.2019 הגיש הנאמן בקשה לפינוי החייב מהנכס, שכן לדבריו החייב לא הטמיע את החלטת המימוש, ואין צפי שישתף עמו פעולה לצורך מכירת הנכס; אדרבא צפוי כי ינסה לחבל בה. דיון בבקשת הנאמן התקיים לפני בית המשפט המחוזי ביום 4.4.2019, ובמסגרתו טען הנאמן כי הגיעה העת "לקדם את התיק" , ולשם כך נדרש פינויו של החייב. הוא הסביר, כי המועד שנקבע על-ידי בית המשפט למימוש הנכס חלף-עבר זה מכבר, וחרף זאת החייב אינו משתף פעולה לשם קידום המימוש. גב' חי שבה והתרעמה על כך שהחייב מתגורר לבדו בנכס, בה בעת שהיא נאלצת לשכור דירה, מבלי שעומדת לה אפשרות לרכוש דירה משלה. עמדה דומה הושמעה בדיון על-ידי הכנ"ר. ב"כ החייב טען מנגד, כי בשלב הזה אין מקום לפנותו מהנכס, שכן טרם התברר באופן סופי מהו מאזן החובות שבינו לבין גב' חי. ממילא, אין בידו לאמוד את הסכום הנדרש לו לצורך רכישת חלקה בנכס. נוכח האמור, ביקש ב"כ החייב, כי ינתנו לו 14 ימים נוספים על מנת לגבש הצעה להסדר.

6.

בתום הדיון, הכריע בית המשפט המחוזי כי הנכס יפונה עד יום 6.5.2019. לצד זאת, הוא הותיר לחייב פתח מסוים להציע הצעות מצדו, בכפוף לתנאים שנקבעו בהחלטות קודמות. בהכרעתו, עמד בית המשפט על כך שהחייב לא קיים את החלטתו מיום 12.2.2018, תוך שהוא מפר כמעט כל אחד מסעיפיה. כמו כן, התייחס בית המשפט בהרחבה להתנהלותו חסרת תום הלב של החייב, ולכך שבסופו של דבר אין בנמצא הצעה קונקרטית לסילוק חובותיו. בית המשפט הדגיש, כי הימשכות ההליך מסבה נזק רב לנושים, וביחוד לגב' חי אשר זכאית זה למעלה משנתיים-ימים לקבל סכום גבוה מאת החייב, בה בעת שהוא מצדו מוסיף להתגורר בנכס.

7.

ביום 17.4.2019, פנה החייב לבית הדין האזורי בבאר שבע בבקשה להוציא צו האוסר על החייב וגב' חי למכור, להשכיר, לפנות חפצים, מטלטלין, או לעשות כל דיספוזיציה בנכס. בית הדין נעתר לבקשה, והוציא את הצו המבוקש. משניתן הצו, פנה החייב ובא לבית המשפט המחוזי בבקשה לכבד את החלטת בית הדין האזורי, כך שפינוי הנכס יעוכב. לדבריו, לעת הזאת טרם ניתנה חוות דעת אקטוארית המסדירה את איזון הנכסים והחובות שבין הצדדים, ומשכך אין בידו לדעת מהו הסכום הנדרש לרכישת חלקה של גב' חי בנכס. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.4.2019 – נדחתה בקשתו, שכן בית הדין הרבני אינו מוסמך לעכב את החלטותיו.

מכאן הבקשה שלפנַי.

8.

בבקשתו גורס החייב, כי יש לעכב את פינויו של הנכס עד אשר תתקבל חוות הדעת האקטוארית. מבלעדיה, לא תתבהר תמונת המצב לאשורה. לטענתו, בית המשפט המחוזי מבקש "להתנקם בו" , נוכח בקשת פסלות השופט שהגיש במסגרת ההליך. אשר למאזן הנוחות טוען החייב, כי במידה והוא יפונה מהנכס בטרם יתברר החוב שאותו הוא חב לגב' חי, יהיה זה "גזר דין מוות" אשר לא יאפשר לו לממש את הנכס בעצמו. מנגד טוען החייב, כי לנאמן לא יגרם כל נזק אם החלטת הפינוי תעוכב מעט.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת גם מבלי צורך להיזקק לתשובה מאת המשיבים.

הדעת נותנת, כי בבחינת 'מקבילית הכוחות' שבין סיכויי הערעור להתקבל, לבין מאזן הנוחות, יש לנקוט משנה זהירות שעה שמדובר בפינוי אדם מדירת מגוריו. אולם, אין בשיקול זה לבדו כדי להדיח את יתר השיקולים (רע"א 2806/18 יקטר נ' אורטנר , פסקה 11 (6.6.2018); רע"א 458/19 פלונית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פסקה 7 (2.4.2019)).

10.

בנסיבות העניין, מאזן הנוחות נוטה לרעת החייב. זכותה של גב' חי לקבלת כספים הנובעים מהנכס התגבשה לפני למעלה משנתיים-ימים, וזאת בהתאם להחלטת בית הדין הרבני האזורי בעניין פירוק השיתוף. מנִי אז היא ממתינה, מתגוררת בדירה שכורה, ונאלצת לכלות את כספה על דמי שכירות חלף תשלום משכנתא על דירה חדשה. במקביל, מתגורר החייב בנכס בגפו, בוילה רחבת ידיים אשר לצדה בריכה, ששוויה הכולל מוערך בסכום של 3.1 מיליון ₪. לחייב ניתנו הזדמנויות רבות למכור את הנכס, לממשו בעצמו. הזדמנויות אלו לא נוצלו על-ידו; לא היה בידו פתרון מספק. במצב דברים זה, אין הצדקה להמשיך ולעכב את הליך מימוש הנכס; להותיר את הנושים ובראשם גב' חי בלא כלום.

11.

כפי שקבע בית המשפט המחוזי, החייב אינו עומד בתנאים שנקבעו עבורו; אינו משלם את חובותיו, ואינו משתף פעולה עם הנאמן. מלבד זאת, ניכר שהתנהלותו בהליך חסרת תום לב. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי לא התרשם לחיוב מעדותו של החייב לפניו; ניכר היה כי הוא מתאים את תשובותיו לצרכי השעה. בית המשפט אף העלה את האפשרות, כי החייב אינו מתגורר בנכס באופן קבוע, אלא לסירוגין. גם באשר להשכרת חלק מן הנכס, הועלה ספק. חוסר תום הלב של החייב, משתקף גם מהתנהלותו לאחר החלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.4.2019. במקום להאיץ ולגבש הצעה עדכנית מטעמו, או לחלופין להקדים ולהגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, ניסה החייב לבצע 'מעקף'; פנה לבית הדין הרבני בבקשה למתן צו מניעה שעניינו איסור ביצוע כל דיספוזיציה בדירה. לא זו הדרך. בדין קבע בית המשפט המחוזי, כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לעכב את ביצוע ההחלטה.

12.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית; ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה שהוגשה לעיכוב ביצוע, והיא נמחקת בזאת.

משלא נתבקשה תשובת המשיבים, לא אעשה צו להוצאות.