פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א 3036/21
לפני:
כבוד השופטת י' וילנר
המבקשים:
1. אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (בפירוק)
2.
אפרופים, איג'נסי דה פרומוסיון את פינאנסמנט אימובילירס ס.א.
3.
נוגה אינדסטרי הולדינג ס.א.
4.
נסים גאון
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.2.2021 בת"א 71341-09-16, שניתנה
על ידי כב' השופט א' רון
בשם המבקשים:
עו"ד מיכאל שחור
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רון ) בת"א 71341-09-16 מיום 25.2.2021, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לדחייה על הסף של תביעה שכנגד אשר הגישה המשיבה (להלן: המדינה ) נגדם.
רקע
2.
הרקע העובדתי הרלוונטי להליך דנן פורט בהרחבה בע"א 9073/07 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (3.5.2012), ולא ראיתי לחזור על הדברים אלא בקווים כלליים. בין המדינה לבין המבקשים התנהלו בשנת 1991 מגעים לבניית 3,000 יחידות דיור בדרום הארץ. מגעים אלו לא הבשילו לכדי חתימת הסכם, ובשנת 1994 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי תובענה למתן סעדים הצהרתיים שונים בנוגע להסכם ולחיוב המדינה בתשלום פיצויים. לאור הסכמת הצדדים, ניתן היתר לפיצול סעדים, כך שהתובענה נסבה אך על הסעדים ההצהרתיים שהתבקשו, תוך שמירת זכות המבקשים לתבוע פיצויים מהמדינה אם תביעתם תתקבל. בפסק דין מיום 9.8.2007 קיבל בית המשפט המחוזי את התובענה ההצהרתית, וערעור שהוגש על פסק דינו התקבל באופן חלקי בפסק דין מיום 3.5.2012, בו נקבע כי המדינה הפרה את חובת תום הלב המוטלת עליה מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, וכי בשל כך, זכאים המבקשים לפיצויי הסתמכות.
3.
על רקע האמור, הגישו המבקשים ביום 29.9.2016 תביעה כספית נגד המדינה לתשלום פיצויים (להלן: התביעה העיקרית ). המדינה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לסילוק התביעה העיקרית על הסף, בין היתר, מחמת התיישנותה. בהחלטה מיום 18.3.2018 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה לסילוק התביעה העיקרית על הסף וקבע כי ההכרעה בסוגיית ההתיישנות מחייבת בירור עובדתי בנוגע למועד שבו נודע למבקשים על אודות עילת תביעתם, וכי יש לבצע בירור זה במסגרת הדיון בתביעה העיקרית גופה. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטתו המתוארת של בית המשפט המחוזי נדחתה אף היא, ובתוך כך, נקבע בפסק דינו של בית משפט זה כדלקמן:
"בסוגיית מועד התגבשות העילה העומדת בבסיס התביעה הכספית, יצא בית המשפט המחוזי מנקודת הנחה כי עילה זו התגבשה במועד הנקוב בכתב התביעה... וזאת עד שתוכרע המחלוקת העובדתית הכרוכה בקביעתו של מועד זה במסגרת ההליך העיקרי . לא ראיתי להתערב בקביעתו זו של בית המשפט המחוזי, שכן כידוע, שלב מקדמי כדוגמת בקשה לסילוק על הסף אינו המקום לבחינתן של טענות התיישנות הדורשות בירור עובדתי מורכב . אלה תתבררנה לבטח לפניי ולפנים במסגרת ההליך העיקרי – לאחר בחינת חומר הראיות, שמיעת עדי הצדדים, ושקילה סדורה של מכלול השיקולים הרלוונטיים" (ראו: רע"א 3402/18 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ , פסקה 25 (11.6.2019); ההדגשה הוספה, י.ו.).
4.
בהמשך לכך, המדינה הגישה לבית המשפט המחוזי כתב הגנה מפני התביעה העיקרית, במסגרתו העלתה טענות קיזוז שונות, ובצדו הוגשה אף תביעה שכנגד על סך של כ-175 מיליון ש"ח (להלן: התביעה שכנגד ).
5.
המבקשים הגישו בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף, ולמחיקת טענות הקיזוז הנובעות מעילת התביעה שכנגד מכתב ההגנה. זאת, כך נטען, מחמת התיישנות, ולחלופין, בשל שיהוי שחל בהגשת התביעה שכנגד (להלן: בקשת הסילוק ). באשר לסוגיית ההתיישנות, המבקשים "הקדימו תרופה למכה" והתייחסו לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן גם: החוק ), לפיו "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או
שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות , לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". המבקשים טענו כי סעיף זה אינו חוסם את דרכם מלהעלות טענת התיישנות נגד התביעה שכנגד, מאחר שהמדינה אכן העלתה טענת התיישנות נגד התביעה העיקרית.
באשר לטענת השיהוי, המבקשים טענו כי ממועד היווצרותה של עילת התביעה-שכנגד ועד למועד הגשתה, חלפו כ-30 שנה, במהלכן לא דרשה המדינה תשלום מהמבקשים ולו פעם אחת. לטענת המבקשים, התנהלות זו של המדינה מהווה מצג בדבר ויתור על זכות תביעתה.
6.
בתשובתה לבקשת הסילוק טענה המדינה כי סעיף 4 לחוק ההתיישנות מונע העלאת טענת התיישנות נגד תביעה שכנגד או טענת קיזוז כל עוד התביעה העיקרית לא נדחתה מחמת התיישנות וממשיכה להתברר (בשל כך שהתביעה העיקרית לא התיישנה או שלא הועלתה נגדה טענת התיישנות), וזאת בין אם טען התובע שכנגד להתיישנות התביעה העיקרית ובין אם לאו. בענייננו, כך נטען, כל עוד לא הוכרעה טענת המדינה להתיישנות התביעה העיקרית, הרי שלעת עתה, לא מדובר בתביעה שהתיישנה. עוד נטען כי התביעה העיקרית והתביעה שכנגד עוסקות באותו נושא ונובעות מאותן נסיבות. משכך, נטען כי סעיף 4 לחוק ההתיישנות מקים בשלב זה מניעות מפני העלאת טענת התיישנות ביחס לתביעה שכנגד. המדינה טענה עוד כי עמדתה זו עולה בקנה אחד עם תכליותיו השונות של סעיף 4 לחוק ההתיישנות ובהן הבטחת שוויון בין בעלי הדין. המדינה הוסיפה וטענה כי יש לדחות את טענת השיהוי שהועלתה ביחס לתביעה שכנגד.
7.
בתגובתם לתשובת המדינה הוסיפו המבקשים וטענו כי סעיף 4 לחוק ההתיישנות נוגע רק למקרים שבהם הנתבע בתביעה העיקרית מחל על טענת התיישנות שעמדה לזכותו, מה שאין כן בענייננו.
8.
בהחלטה מיום 25.2.2021 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הסילוק. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי ייתכן אמנם שאם הייתה התביעה שכנגד מוגשת כתביעה עצמאית, היה מקום לדחותה מחמת התיישנות. ברם, נקבע כי אין להתיר למבקשים, אשר הגישו את תביעתם על סף תקופת ההתיישנות ובחלוף זמן רב ממועד התגבשות עילות התביעה, לטעון כעת להתיישנות התביעה שכנגד. זאת, כך נקבע, בייחוד כאשר עסקינן בתביעות העוסקות בפרשה אחת כוללת ומתנהלות בין אותם בעלי הדין. לעניין תחולתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, נקבע כי אמנם המדינה העלתה טענת התיישנות ביחס לתביעה העיקרית, אך משטענה זו נדחתה, יש לראות בה כטענה שלא הועלתה כלל. בית המשפט המחוזי קבע, אפוא, כי יש לדחות את טענת ההתיישנות נגד התביעה שכנגד, בוודאי כטענת סף, וזאת אף אם סוגיית ההתיישנות עשויה לשוב ולהתעורר בהמשך ההליך המשפטי.
על החלטה זו נסבה הבקשה שלפניי.
הבקשה דנן
9.
בבקשתם שבים המבקשים על טענותיהם לפני בית המשפט המחוזי, וטוענים, בעיקרו של דבר, כי סעיף 4 לחוק ההתיישנות נועד לקדם שוויון בין בעלי הדין ביחס לעצם העלאתה של טענת התיישנות, כך שה"חסינות" שהוא מקנה מפני טענת התיישנות תקום לתובע שכנגד רק כאשר הוא לא טען כלל להתיישנות התביעה העיקרית שהוגשה נגדו. בענייננו, כך נטען, המדינה אכן העלתה טענת התיישנות ביחס לתביעה העיקרית, ולכן אינה יכולה להיבנות מהוראת סעיף 4 לחוק. עוד טוענים המבקשים כי משבירורה של טענת ההתיישנות אשר העלתה המדינה נדחה להמשך ההליך המשפטי, הרי שטענה זו עודנה תלויה ועומדת, ולכן שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי יש לראות בה כטענה שלא הועלתה כלל. המבקשים מוסיפים וטוענים לגופם של דברים, כי יש בטענת ההתיישנות שהועלתה על-ידם כדי להצדיק את דחיית התביעה שכנגד על הסף; וכן כי הם עומדים על טענתם לשיהוי שחל בהגשת התביעה שכנגד – טענה אשר כלל לא נדונה בהחלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה דנן.
דיון והכרעה
10.
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות מבלי לבקש תשובה.
11.
במוקד המחלוקת בין הצדדים עומדת שאלת פרשנותו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות הקובע כדלקמן:
" בתובענה על תביעה שלא התיישנה או
שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות , לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות " (ההדגשות הוספו, י.ו.).
כפי שניתן להיווכח, סעיף זה מקנה לתובע שכנגד מעין "הגנה" מפני טענת התיישנות, אף אם התביעה שכנגד התיישנה, וזאת בהתקיים שני תנאים מצטברים: התנאי האחד, המגלם שתי אפשרויות חלופיות , הוא כי התביעה העיקרית לא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות ; והתנאי השני, הוא כי התביעה העיקרית והתביעה שכנגד עוסקות באותו הנושא או נובעות מאותן נסיבות.
12.
תכליתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות היא, בראש ובראשונה, הבטחת שוויון בין בעלי הדין, כך שאם מתאפשר לצד אחד לתבוע את רעהו בגין עילה אשר לא התיישנה או שלא הועלתה נגדה טענת התיישנות, אזי תעמוד אף לרעהו הזכות להגיש תביעה שכנגד באותו הנושא (ראו: ע"א 289/65 צפורה נ' רון , פ"ד כ(1) 505, 521 (1966); רע"א 4223/06 כץ נ' גוטליב , פסקה ל"א (25.5.2008)). הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות מסייעת אף לקידום הכרעה צודקת יותר במחלוקת שבין בעלי הדין, אשר תביא את מערכת ההתחשבנות הכוללת ביניהם למיצוי (ראו: ע"א 656/99 בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ , פ"ד נז(5) 1, 11 (2003); עניין כץ , בפסקה ל"ד). עוד צוין בפסיקה כי ניהולה של תביעה עיקרית אשר לא התיישנה מחייב ממילא את איתור הראיות הנוגעות לנושא ולנסיבות הנדונות בה, ומשכך נחלשת אחת ההצדקות לדחיית התביעה שכנגד מחמת התיישנות, שהיא הקושי הטמון באיתור ראיות ומידע באשר לעילת תביעה אשר נולדה זמן רב לפני ראשית ההליך המשפטי (ראו: שם, בפסקה ל"ג). לבסוף, יצוין כי סעיף 4 לחוק ההתיישנות נועד אף למנוע הליכים משפטיים מיותרים או לא הוגנים. זאת, מכיוון שבלעדיו עלול להיווצר תמריץ לבעל זכות תביעה להגיש את תביעתו בשלהי תקופת ההתיישנות, על מנת להקשות על בעל דינו להגיש תביעה שכנגד; ולחלופין, בעל זכות תביעה שכנגד עלול להגיש את תביעתו בבחינת "הקדמת תרופה למכה", אך בשל החשש שהצד השני ינהג באופן האמור (ראו: שם ; להרחבה אודות תכליות הסעיף, ראו: טל חבקין התיישנות 122-111 (2014)).
מן הכלל אל הפרט
13.
ונשוב לעניין דנן. יישום הדברים שלעיל על המקרה דנן מעלה כי הלכה למעשה, טרם ניתן לקבוע אם חלה עליו החלופה הראשונה לתנאי הראשון. זאת, מאחר שכפי שבואר לעיל, בית המשפט המחוזי טרם הכריע בטענת ההתיישנות שהעלתה המדינה נגד התביעה העיקרית, והותירהּ להמשך ההליך. לפיכך, בשלב זה, אין בידינו לדעת אם התביעה העיקרית "לא התיישנה", כאמור בחלופה האמורה.
14.
פועל יוצא מן המקובץ הוא כי בשלב הנוכחי לא ניתן לסלק את התביעה שכנגד על הסף מחמת התיישנות, שכן לא ניתן לדעת אם עומדת למדינה ההגנה מפני טענת התיישנות מכוח סעיף 4 לחוק – על תכליותיה המהותיות והדיוניות המתוארות לעיל. כך, ככל שיתברר בהמשך ההליך המשפטי כי התביעה העיקרית לא התיישנה, אזי תעמוד למדינה ההגנה האמורה והתביעה שכנגד תמשיך להתברר גם היא, אף אם לגופם של דברים, ניתן היה לקבוע שהתיישנה.
15.
אוסיף ואציין כי אין בידי לקבל את טענות המבקשים בבקשה שלפניי, לפיהן די בעצם העלאתה של טענת התיישנות מצד המדינה נגד התביעה העיקרית, כדי לשלול ממנה את ההגנה המוקנית מכוח סעיף 4 האמור. זאת, מאחר שנדמה כי נעלמה מעיני המבקשים החלופה הראשונה לתנאי הראשון, לפיה עשויה לקום למדינה, כתובעת שכנגד, הגנה מפני טענת התיישנות כאשר התביעה העיקרית לא התיישנה . ודוק: לשונו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות אינה שוללת את תחולתה של חלופה זו במקרים שבהם תובע שכנגד אכן העלה טענת התיישנות נגד התביעה העיקרית, אך טענתו זו נדחתה, וממילא התביעה העיקרית "לא התיישנה".
16.
נוכח האמור, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף מחמת התיישנות.
17.
אשר לטענת השיהוי אציין, כי הלכה ידועה היא שאך במקרים נדירים תידחה תביעה על הסף מחמת שיהוי (ראו: ע"א 1985/19 אורתם סהר הנדסה בע"מ נ' פרויקט אורנים בע"מ , פסקה 19 (6.1.2021); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים , פסקה 15 (2.7.2003)). בענייננו, בית המשפט המחוזי לא דחה את טענת השיהוי שהעלו המבקשים לגופה, ויש להניח כי יכריע בה בהמשך ההליך המשפטי, עם התבהרות מלוא הנסיבות הרלוונטיות לבירורה.
18.
סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.
משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ל' בסיון התשפ"א
(10.6.2021).
ש ו פ ט ת