רע"א 3050/11 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן ) אשר קיבל ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום, וקבע, בין היתר, כי המבקשים ישלמו למשיבה סך של 9,974 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה.

1.

המבקשים 2-1 הינם קטינים, הסובלים מנכות. המבקש 3 הוא אביהם. המשיבה היא חברה העוסקת בביצוע התקנות של ציוד ואביזרים בכלי רכב, והתאמתם לשימושם של נכים. בעקבות תביעה שהוגשה בשם המבקשים 2-1 למוסד לביטוח לאומי, אושרה להם גמלת ניידות ורכב נכים, שנדרש לבצע בו התקנות שונות כדי להתאימו לצרכיהם. בהתאם להחלטה של הועדה המוסמכת לכך במוסד לביטוח לאומי, נקבע אילו מבין אותן התקנות ימומנו על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בשיעור של 95%.

2.

בשלב מסוים, פנתה הגב' ג'ומענה ג'בארין למבקש 3, והציעה לו את שירותיה של המשיבה, תוך שהיא מתחייבת כי אם ייענה להצעה, יוענקו לו הטבות ניכרות שיכללו ציוד ואביזרים שלא אושרו על-ידי המוסד לביטוח לאומי, ויותקנו על-ידי המשיבה ללא תשלום. המבקש 3 נענה להצעה – כפי הנראה – תוך ציפייה שהמשיבה תבצע את ההתקנות שהופיעו באישור המוסד לביטוח לאומי, שימומנו על-ידי האחרון בשיעור של 95%, ובנוסף לכך יותקנו האביזרים הרשומים ברשימת ההטבות שערכה הגב' ג'בארין, ללא תשלום. ההסכמות בין הצדדים עוגנו במסמך כתוב.

3.

המשיבה התכחשה להסכמות שהושגו בין הגב' ג'בארין לבין המבקש 3, וטענה כי הן אינן מחייבות אותה. על רקע זה, הגיש המבקש 3 תביעה כספית לבית משפט השלום, שבה עתר לכך שהמשיבה תשלם לו סך של 38,540 ₪, שיכלול, בין היתר, תשלום עבור דיפון דפנות המכונית, התקן לפתיחת חלונות, התקנת מושבים, תיקון מסך DVD ופיצוי עבור נזק לא ממוני. בצד כתב הגנתה, שבה הכחישה את טענות המבקש 3, הגישה המשיבה כתב תביעה שכנגד, שבה עתרה לכך שהמבקשים יחויבו לשלם לה יתרת חוב בסך 14,985 ₪. לטענתה, היא התקינה את כל האביזרים שאושרו על-ידי המוסד לביטוח לאומי, שעבורם העביר המוסד לביטוח לאומי את התמורה המתאימה למבקש 3, אך זה האחרון לא העביר למשיבה את מלוא התמורה המגיעה לה.

4.

בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון ) קיבל את תביעת המבקשים באופן חלקי, ובמקביל דחה את תביעת המשיבה. בין היתר, קבע בית המשפט, כי המבקשים לא הוכיחו שהמשיבה התחייבה להתקין את דיפון הדפנות, הדלתות והמשקופים, וכן מנגנון לפתיחת חלונות. עוד נקבע, כי במסגרת ההטבה שהציעה הגב' ג'בארין למבקש 3, היה על המשיבה להתקין שני מושבים ללא עלות כספית, ועל-כן חייבהּ בתשלום סך של 15,638 ₪. בצד זה, חייב בית המשפט את המשיבה לשלם למבקשים סך של 1,500 ₪ בגין צביעת מגינים; 800 ₪ בגין תיקון מכשיר DVD ; ו-1,000 ₪ עבור אי התקנת מקרר. על פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי. המבקשים מצדם, לא ראו לערער על דחיית חלק מתביעתם.

5.

כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה. ראשית נקבע, כי בניגוד לטענת האחרונה, הגב' ג'בארין פעלה בשמה של המשיבה ועבורה, והסיכום שאליו הגיעה עם המבקש 3 נערך בתוקף היותה של הגב' ג'בארין מייצגת את המשיבה. אשר לתשלומים שבהם חייב בית המשפט קמא את המשיבה, בגין צביעת מגינים והתקנת מקרר, נקבע, כי משנמנעו המבקשים מלתבוע פיצוי עבור פריטים אלה, לא היה מקום שבית משפט קמא יחייב את המשיבה לשלם להם את התמורה עבורם, בין אם הופיעו ברשימת ההטבות שערכה הגב' ג'בארין, ובין אם לאו. בהתייחס לזוג המושבים שהובטח על-ידי הגב' ג'בארין כי יותקנו על-ידי המשיבה ללא תשלום, נקבע כי היות שהמוסד לביטוח לאומי מימן את התקנתם, אין לשלול מן המשיבה את התשלום עבורם. לבסוף, ובנוגע לתביעה שכנגד שהגישה המשיבה, נקבע כי על רקע ההכרעה בנוגע לתשלום עבור התקנת המושבים, זכאית המשיבה לתשלום מלוא החשבוניות שהוצאו לגביהם, בניכוי התשלום שכבר שולם ובניכוי הסכומים שעל המשיבה לשאת בהם, בגין תיקון ה- DVD והפיצוי עבור נזק שאינו ממוני. בשקלול האמור, חייב בית המשפט המחוזי את המבקשים לשלם למשיבה סך של 9,974 ₪.

מכאן הבקשה שלפניי.

6.

בגדר בקשתם, טוענים המבקשים, כי נוכח ההכרעות הסותרות שניתנו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, ועל רקע התערבותו של בית המשפט קמא בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, יש מקום לבחינת הסוגיה על-ידי ערכאת ערעור נוספת. לדידם, בית המשפט קיבל תביעה שכנגד שבית משפט השלום קבע בצורה חד משמעית כי לא הוכחה, ביטל סעדים שבית משפט השלום העניק להם, והמשיבה לא ערערה עליהם, וזנח קביעות של בית משפט השלום בעניין מהימנות עדים. בכך – טוענים המבקשים – נגרם להם עיוות דין חמור. לגישת המבקשים, בקשתם מעלה שאלות עקרוניות, ובכלל זה, שאלת סמכותה של ערכאת הערעור לקבל תביעה שנדחתה על-ידי הערכאה הראשונה מחמת חוסר הוכחה, מבלי לנמק זאת; שאלת סמכותה של ערכאת הערעור לקבל תביעה שנדחתה על-ידי הערכאה הראשונה מחמת קבלת טענת פרעתי, מבלי לדון בטענת פרעתי; ושאלת סמכותה של ערכאת הערעור לבטל סעדים שהצד המערער לא ערער עליהם.

7.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת צרופותיה, מסקנתי היא כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור על פסק דין ב"גלגול שלישי" תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפנינו, אין בה דבר החורג מעניינם הפרטני של הצדדים ומן המחלוקת ביניהם, שעיקרה עובדתית. יצוין בהקשר זה, כי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית – ככל שאמנם היתה במקרה זה –

אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות לערער, שהרי אין בכך מעבר לעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו: רע"א 630/10 עדני נ' שקופ (לא פורסם, 16.2.10)). אמנם, ייתכנו מצבים שעיוות דין חמור לבדו יצדיק מתן רשות ערעור, אף באין שאלה משפטית, ואולם לא התרשמתי כי כזה הוא המקרה שלפנינו.

הבקשה נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.