רע"א 3051/06 שרה בן הרוש נ. מדינת ישראל-משרד החינוך

המבקשת היתה מורה בבית ספר בעיר צפת. שנים רבות היא עבדה בבית הספר. בחדר המורים של בית הספר היה מותקן ארון-תאים. למבקשת הוקצו שני תאים, זה מעל זה. בתא התחתון הניחה המבקשת חפצים אישיים ובתא העליון – חומרי לימוד. המבקשת היא נמוכת-קומה. לפיכך, נהגה לבקש מאב הבית להושיט לה סיוע כל אימת שרצתה ליטול חפצים מהתא העליון. ביום שישי, 17.1.1997, לא שהה אב הבית בבית הספר. המבקשת טיפסה על כיסא כדי להוציא חפצים מהתא העליון. הכסא התהפך והיא נפלה ונחבלה. היא הגישה תביעה כנגד המשיבות בעילה של רשלנות.

בית משפט השלום דחה את התביעה. ערעורה של המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה על דעת רוב השופטים. המסקנה היתה, שהמשיבות לא הפרו את חובת הזהירות כלפי המבקשת. בית המשפט מצא שאין זה ישים ואין זה סביר לדרוש כי בכל מקום עבודה יותקנו מדפים או תאים אך ורק בגובה מתאים לגובהם של אלה העושים שימוש במדפים. נקבע, כי הטלת אחריות על המשיבות בגין כך שהמבקשת טיפסה על כסא תקין ואיבדה את שיווי משקלה, אין משמעותה אלא הטלת אחריות מוחלטת על המעביד. עוד נפסק, כי בהתחשב בעובדה שמדובר על פעולה פשוטה, יום-יומית, של טיפוס על כיסא, גם לא היה כל צורך בקיום הדרכה ואזהרה מיוחדת. בית המשפט הוסיף כי מכל מקום רשלנותה של המבקשת-עצמה היא הסיבה המכרעת לנזק, שהרי "בחדר המורים שהו בעת התאונה עוד 5 אנשים אשר יכלו לסייע למערערת בין על ידי הושטת יד ובין על ידי אחיזה בכיסא. כך אף יכלה המערערת להשתמש בסולם שהיה מצוי בקרבת מקום". דעתו של שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי היתה אחרת. לדידו, חומר הלימוד צריך להיות זמין ונגיש למורה כך שהוא לא יזדקק, כדבר שבשגרה, לסיוע מאחרים או לטיפוס כדי להגיע אליו. התקנת ארון בגובה שיאפשר גישה חופשית לכל אנשי הצוות היתה, לדעת שופט המיעוט, בגדר אמצעי זהירות הגיוני, סביר ופשוט, שאינו כרוך בהשקעת משאבים חריגים. שופט המיעוט אמד את אשמה התורם של המבקשת בשיעור של 50%.

כנגד פסק-דין זה מופנית בקשת רשות הערעור שבפני. עיינתי בטענות המבקשת ולא מצאתי עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". ההלכה ידועה: אין בית משפט זה נוהג להתיר רשות לערער בפני ערכאה שלישית אלא מקום שבו קיימת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית. לא מצאתי כי המקרה שבפנינו מעורר שאלה כזו. הן דעת הרוב הן דעת המיעוט מבוססות על טעמים בעלי-משקל ועל ניתוח הפסיקה. אין כל ספק שככלל, מעביד מחויב להקצות לעובדיו מקום עבודה בטוח ותנאי עבודה סבירים, ובפרט, יש צורך לאפשר לעובדים נגישות הולמת למקום העבודה ולחומרי העזר הדרושים להם כדי לעשות את מלאכתם. בה-בעת, ברור הוא שלא כל אירוע תאונתי במקום העבודה מקים אחריות לפי עוולת הרשלנות, וכי גם העובד אינו פטור מהפעלת שכל ישר ומהתנהגות זהירה – הכל לפי נסיבות המקרה. בסופו של יום, בענייננו, נבחן המקרה בשתי ערכאות, פסקי-הדין שניתנו מפורטים ומנומקים, ואין המדובר אלא ביישום יסודות הרשלנות בנסיבות הספציפיות של המקרה.

בקשת רשות הערעור נדחית. עם זאת, בנסיבות המקרה החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.