רע"א 3131/00 גד שילר, עו"ד - הנאמן על נכסי אריה אריה שחם נ. רפאל מנס

כנגד החייב אריה שחם (להלן: החייב) ניתן ביום 10/6/1990 צו כינוס נכסים, וביום 1/6/1992 הוכרז החייב כפושט רגל. המבקש מונה כנאמן על נכסי החייב. (להלן: הנאמן). המשיב 1, מר רפאל מנס, הגיש כנגד החייב תביעת חוב בסך 2,763,345 ש"ח, ולאחר שנתבקש על ידי הנאמן לתמוך תביעתו באסמכתאות, הגיש המשיב 1 תביעת חוב חדשה, בסך 10,122,387 ש"ח. בהחלטתו מיום 5/2/96 אישר הנאמן למשיב 1 חוב בסך 630,000$, אך דחה אותה מן הטעמים שיפורטו להלן.

המשיב 1 ערער לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי על המשיב 1 להגיש תביעת חוב חדשה, אשר תקיים תנאים מסוימים כפי שנקבעו שם. ואכן, המשיב 1 הגיש תביעת חוב נוספת, הפעם בסך 4,116,146 ש"ח. הנאמן אישר למשיב 1, שוב, חוב בסך 630,000$, וקבע כי תביעת החוב השלישית לא הוגשה בהתאם להוראות בית המשפט בהחלטתו האמורה, וכי העילות שביסודה מהוות שינוי חזית.

2.את החלטותיו לדחות את תביעת החוב של המשיב 1 ביסס הנאמן על קביעתו, כי יש להפחית מהוכחת החוב סכום, שגבה המשיב 1 על פי פסק דין, שניתן בבית-המשפט המחוזי בירושלים. פסק הדין ניתן בתביעת המשיב 1 כנגד בנק דיסקונט, שם הופקדו כספי נאמנות שהיו שייכים למשיב 1, ואשר בהם שלח החייב יד. בשל הכספים ששילם הבנק על פי פסק הדין, הוגשה על ידו תביעת חוב לנאמן, ואושרה לו תביעת חוב בסך 3,786,945 ש"ח. הנאמן הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המשיב 1, בסברו כי הכספים ששולמו למשיב 1 על ידי הבנק הביאו להתעשרותו של הראשון, הואיל והחוב בסך 630,000$ נפרע, אליבא דהנאמן, באמצעות קבלת בעלות בדירה השייכת לחייב.

3.על החלטתו של הנאמן לדחות את תביעת החוב של המשיב 1 הגיש זה האחרון ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט (כבוד השופטת ו' אלשייך) ציין כי "בדיקת תביעת חוב מהסוג הנדון כאן דורשת ניהול תביעה ממש" ועל כן סבר כי טוב ויעיל היה לדון בטענות המשיב 1 במסגרת תביעתו האמורה של הנאמן. לאור סירוב הנאמן להצעה זו, החליט בית המשפט להפנות את הצדדים לבית משפט, שידון בסוגיה בדרך של תביעה רגילה שתוגש על ידי המשיב 1 כנגד הנאמן. בית המשפט הציע, כי הצדדים יגיעו ביניהם לכלל הסכמה, כי תוגש על ידי המשיב 1 תביעה נגדית במסגרת תביעתו של הנאמן, באופן שיתאפשר בירור מאוחר ומרוכז של המחלוקות.

כנגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור, והיא הבקשה שלפנינו.

4.לטענת הנאמן, החלטתו של בית המשפט קמא עומדת בסתירה להוראות פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם1980- ותקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה1985-, לפיהן השגתו של נושה על החלטת נאמן תשמע על דרך של ערעור בפני בית המשפט המחוזי, ולא בדרך של הגשת תובענה רגילה. עוד טוען הנאמן, כי החלטת בית המשפט קמא אינה עולה בקנה אחד עם המדיניות הראויה, שכן יש בה כדי להביא לפיצול הליכי פשיטת הרגל לתביעות שונות בבתי משפט שונים, תוך פגיעה במעמדם ובסמכויותיהם של נאמנים בפשיטת רגל, שיהיו חשופים תדיר לתביעות רגילות מצד נושים. לגוף העניין, סבור הנאמן כי תביעת החוב שהגיש המשיב 1 אינה מורכבת מבחינה עובדתית ואינה מצריכה שמיעת ראיות, ועל כן ראוי היה כי בית המשפט קמא ידון בערעור המשיב 1 לגופו.

המשיב 2, הכונס הרשמי, סבור אף הוא כי יש לבטל את החלטת בית המשפט קמא. לטענתו, ייעול הליכי פשיטת הרגל מחייב ריכוז תביעות הנושים כנגד קופת הנאמנות בבית המשפט של פשיטת רגל. המשיב 2 עומד על תפקידו השיפוטי או המעין שיפוטי של הנאמן בפשיטת רגל, ממנו הוא למד, כי על בית המשפט של פשיטת רגל לדון בערעורים על החלטת נאמן כערעורים על ערכאה ראשונה. בסמכות הקנויה לבית המשפט להעביר ערעור על החלטת נאמן לשיפוטו של בית משפט אחר בתובענה נפרדת, ראוי לעשות שימוש - כך סבור המשיב 2 - במקרים חריגים ונדירים בלבד.

המשיב 1 סומך ידו על החלטתו של בית המשפט קמא. הוא מבהיר, כי בעקבות המלצת בית המשפט, הוא הגיש תביעה שכנגד בתביעה שהוגשה על ידי הנאמן.

5.דין הבקשה להידחות.

סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם1980-, קובע כי:

"נפגע פושט הרגל, נושה או אדם אחר על ידי מעשה או החלטה של הנאמן, רשאי הוא לפנות לבית המשפט, ובית המשפט רשאי לאשר, לבטל או לשנות את המעשה או ההחלטה וליתן כל צו בעניין כפי שיראה צודק".

תקנה 96 לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה1985-, קובעת לאמור:

"(א) נושה רשאי לערעור לבית המשפט על החלטת הנאמן בעניין תביעת החוב שהגיש...

(ב) ...

(ג) בית המשפט רשאי לדחות את הערעור או לשנות את החלטת הנאמן או ליתן החלטה אחרת במקומה.

(ד) בתום הידון בערעור יחזיר בית המשפט את תביעת החוב לנאמן, זולת אם החליט לדחותה לחלוטין".

על החלטתו של נאמן לדחות תביעת חוב ניתן, אם כן, לערער לבית המשפט. לבית המשפט נתון שיקול דעת "ליתן כל צו" ו"ליתן החלטה אחרת". לבית המשפט סמכות גם להפנות את הצדדים להליך של תובענה רגילה. אמנם, קיים צורך בריכוז הבירורים והתביעות בידי הנאמן ויש בכך מן התועלת. יש על כן להימנע מפיצולם ופיזורם בין בתי משפט שונים, כאשר עלול הדבר לעכב את השלמת מלאכתו של הנאמן (ראו: רע"א 7945/99 עו"ד גד שילר - הנאמר על נכסי הפש"ר נ' אלון לוין ואח' (לא פורסם)). ואולם, יכול שבנסיבות מיוחדות, ובמקרים יוצאים מן הכלל, תקום הצדקה להעברת הדיון לפסים של תביעה רגילה בבית המשפט (השוו: ע"א 505/62 שותפות האחים מאיר, חיפה נ' מפרק חברת אשראי לעם בע"מ (בפירוק) , פ"ד יז(2) 833, 840). מבלי לקבוע מסמרות בעניין הנסיבות בהן יהיה מקום לעשות שימוש בסמכות זו, לא מצאתי, בנסיבות שלפנינו, להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא להפנות את הצדדים לדיון בדרך של תביעה רגילה. אף המלצתו של בית המשפט קמא, כי תוגש תביעה שכנגד תחת תביעה נפרדת, ראויה היא, וטוב עשה המשיב 1 כאשר פעל בהתאם להמלצה זו.

הבקשה נדחית.