רע"א 3182/14 אברהם בחרי נ. עו"ד רונן מטרי ועו"ד דן פרידמן

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' אורנשטיין ) שנתקבלה במסגרת תיק פש"ר 1690/08, שלפיה שחרור הכספים המופקדים בנאמנות אצל המנהלים המיוחדים לידי המבקש מסור להחלטת הערכאה המבררת את התביעה האזרחית שהגישו המנהלים המיוחדים כנגד המבקש, ולא בידי בית המשפט של פירוק (להלן: ההחלטה ).

1.

המבקש הינו נושה של חברה שבפירוק, שהיא חלק מקבוצת חברות "רב-בריח"

(להלן: החברה ו- קבוצת רב-בריח ). סכום הנשייה הוא כמיליון ש"ח ונראה כי זכאות המבקש לכספים אלה אינה שנויה במחלוקת (להלן: הכספים ). המנהלים המיוחדים שמונו לקבוצת רב-בריח הגישו כנגד המבקש ואחרים בקשה למתן הוראות לפי סעיפים 374-373 לפקודת החברות [נוסח חדש]. בגדרה, התבקש חיובו האישי של המבקש ושל חברה בשליטתו בסכום של כ-65 מיליון ש"ח, על רקע דו"ח חקירה שהעלה נגדו חשדות חמורים לריקון קופתה של חברה אחרת מקבוצת רב-בריח (להלן: הבקשה למתן הוראות או

הבקשה לחיוב אישי ). המבקש ביקש לדחות את הבקשה למתן הוראות על הסף, בגין העדר התאמה לבירור במסגרת בקשה למתן הוראות, העדר יריבות, התיישנות וכיוצא באלה טענות (להלן: טענות הסף ), וכן לדחות את האמור בה לגופו. לאחר מכן, הגישו המנהלים המיוחדים מחד גיסא והמבקש מאידך גיסא בקשות מנוגדות, שעניינן שחרור הכספים לידי המבקש.

2.

בית המשפט של פירוק (כב' השופטת ו' אלשיך ) החליט בבקשות אלה במאוחד (להלן: ההחלטה בעניין שחרור הכספים ), בין היתר על רקע הבקשה למתן הוראות. לנוכח חשיבות החלטה זו לענייננו, תובא לשונה במלואה:

"בנסיבות אלו, נוכח חומרת החשדות (ואין אני קובעת מאומה בעניין נכונותם), העובדה כי כבר הוגש הליך, ומאידך גיסא, העובדה כי זכאותו של מר בחרי לכספי המחלוקת עצמם אינה נתונה לכשעצמה למחלוקת, דומה כי הדרך הנכונה להילך בה, הינה להתיר את שחרור הכספים לטובת מר בחרי. אולם זאת בתנאי שיפקיד ערבות בנקאית בסכום זהה לסכום הבקשה. לחלופין, אם אין מר בחרי מעוניין להפקיד ערבות בנקאית, יוותרו בשלב זה הכספים בידי במנהלים המיוחדים, בכפוף להחזקתם בנאמנות ובאורח נפרד משאר כספי החברה בפירוק , למצער עד להכרעה בטענות הסף של מר בחרי בבקשה לחיובו האישי. כך כולל טענת האי-התאמה לדיון במסגרת בית המשפט של חדלות פירעון; היה וטענה זו תתקבל, הרי צודק כונס הנכסים הרשמי בהערתו, כי במצב כזה ממילא תועבר ההכרעה בעניין המשך החזקת הכספים או שחרורם לערכאה האזרחית אליה תועבר, אם אכן תועבר, תביעת בעלי התפקיד כנגד מר בחרי" (ההדגשה במקור).

3.

במועד מאוחר יותר, ניתנה החלטה בבקשה למתן הוראות ( כב' השופט א' אורנשטיין , להלן: ההחלטה בבקשה למתן הוראות ). במסגרתה נקבע כי טענות המנהלים המיוחדים כלפי המבקש לא תתבררנה בהליך של בקשה למתן הוראות, וכי עליהם להגיש תביעה אזרחית בערכאה המוסמכת. כך אכן נעשה (ת"א 27168-02-14, בפני כב' השופט ח' כבוב ). לאחר מכן, הגיש המבקש בקשה נוספת לבית המשפט של פירוק, להעברת הכספים המעוכבים בידי המנהלים המיוחדים. בהחלטת בית משפט קמא נדחתה בקשה זו, ונקבע כי ההחלטה בעניין שחרור הכספים היא ברורה – ולפיה שומה על המבקש לפנות לערכאה האזרחית בבקשה לשחרור הכספים – וכי בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור עליה. מכאן הבקשה שבפניי.

4.

המבקש טוען כי לערכאה האזרחית אין סמכות לדון בשאלת שחרור הכספים. כך, משעה שמי שהורה על עיכובם הזמני של הכספים הוא בית המשפט של פירוק; משעה שהבקשה למתן הוראות – מכוחה עוכבו הכספים זמנית – נמחקה; משלא התקיים כל הליך בפני הערכאה האזרחית בעניין עיכוב הכספים; וממילא אין כל צו או החלטה של ערכאה זו המונעים את שחרורם. לגרסת המבקש, יש להבין את ההחלטה בעניין שחרור הכספים באופן שעם מחיקת הבקשה למתן הוראות, וכל עוד לא הוגשה תביעה אזרחית ולצידה בקשה לצו עיקול – יש להורות על שחרור הכספים. המשיבים מתנגדים לבקשה ותומכים בהנמקת בית משפט קמא.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, על צרופותיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. נזכיר כי על פי ההלכה הפסוקה, בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור ימעט להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הקשור במתן סעדים זמניים, והתערבות כזו תיעשה במקרים חריגים בלבד, בהם ההחלטה גורמת לעיוות דין (ראו, למשל, ע"א 1706/14 ישראל בן אהרון נ' יאיר בן דוד (20.7.2014), בפסקה 14 והאסמכתאות המובאות שם). אינני סבור כי מקרה זה בא בקהל המקרים החריגים.

ואוסיף בקצרה לגופם של דברים. מעיון בהחלטה בעניין שחרור הכספים – שהפכה זה מכבר להחלטה חלוטה – עולה כי פרשנות המבקש להחלטה זו אינה יכולה לעמוד. ההחלטה האמורה הורתה באופן מפורש כי עד שלא יתקיימו תנאים מסוימים – כמו הפקדת ערובה ולחלופין הכרעה בטענות הסף של המבקש, לרבות בשאלה היכן צריך ההליך להתברר – יוותרו הכספים בידי המנהלים המיוחדים. ודוק, עצם ההכרעה בטענת הסף של המבקש – שלפיה המסגרת הדיונית אינה בקשה למתן הוראות בפני בית המשפט של פירוק כי אם תביעה כספית מתאימה בפני ערכאה אזרחית – אינו מספק, ויש גם נפקות לתוכן ההכרעה. כך, הוסיפה ההחלטה בעניין שחרור הכספים וקבעה כי ככל שתתקבל הטענה האמורה, "ממילא תועבר ההכרעה בעניין המשך החזקת הכספים או שחרורם לערכאה האזרחית אליה תועבר, אם אכן תועבר, תביעת בעלי התפקיד כנגד מר בחרי" (ההדגשה אינה במקור). עולה כי נקודת המוצא היא הותרת הכספים בנאמנות בידי המנהלים המיוחדים. נוסיף כי כך הדבר בדרך כלל, והלכה היא כי העברת הדיון בתובענה למותב אחר אינו מפקיע את הסעדים הזמניים שהוענקו על ידי המותב הראשון (ראו והשוו: רע"א 5768/12 אביב ס.ה.ר נכסים מניבים בע"מ נ' עו"ד ארז חבר – מנהל מיוחד לחברת מגדל הזוהר לבנין בע"מ (בפירוק) (25.10.2012), בפסקה 9). במיוחד כך בנסיבות העניין, משעה שההחלטה בבקשה למתן הוראות התייחסה לטענת ההליך המתאים לבירור בלבד, והותירה את הדיון ביתר טענות הסף של המבקש לערכאה האזרחית. על רקע האמור, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא המצדיק התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור. ככל שהמבקש חפץ בשחרור הכספים, שומה עליו לפנות בבקשה מתאימה לערכאה האזרחית המבררת, בהתאם להחלטות שניתנו בהליך. אין בכך כדי להביע עמדה בסיכוייה של בקשה מעין זו. בכל מקרה, העובדה כי הדלת לבקש את שחרור הכספים לא נסגרה בפני המבקש מבחינה מעשית אך מחזקת את המסקנה שלפיה אין מקום ליתן רשות ערעור בנסיבות העניין.

6.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. המבקש יישא בהוצאות המנהלים המיוחדים בסך של 10,000 ש"ח ובהוצאות כונס הנכסים הרשמי בסך של 5,000 ש"ח.