רע"א 3185/04 אהוד ביינרט נ. חמדה מויאל

1.מחלוקת שנתגלעה בין המבקש לאחותו המשיבה הועברה להכרעת בורר. ביום 5.4.94 נתן הבורר פסק בוררות (להלן-" פסק הבוררות "). הבורר קבע, בין היתר, כי על המבקש לשלם למשיבה דמי שכירות, המגיעים לה עבור חלק של נכס מקרקעין שבו החזיק המבקש (בשיעור של 1,000 דולר ארה"ב לחודש עבור 102 חודשים). הבורר לא קבע דבר בעניין שיעור הריבית שיחול על חוב דמי השכירות. בית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק דינו מיום 15.5.96, אישר את פסק הבוררות. המשיבה הגישה ללשכת ההוצאה לפועל בחדרה בקשה לבצע את חלקו של פסק הבוררות שנגע לתשלום דמי השכירות. ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם א' קפלן), בהחלטתו מיום 5.3.01, הכריע, בין היתר, בטענות המבקש בעניין אופן חישוב הריבית החלה על דמי השכירות וקבע כי "בהעדר קביעה מפורשת בפסק הבורר, ומכיוון שמדובר בתשלומים נפרדים ולא בתשלום אחד, הרי כל חודש שכירות שלא שולם במועדו נושא ריבית דולרית של 11%, כמקובל בפסיקה לגבי חיובים דולריים". המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ס' ג'ובראן), בפסק דינו מיום 18.10.01, דחה את ערעורו של המבקש והשאיר את החלטת ראש ההוצאה לפועל, ככל שהיא מתייחסת לאופן חישוב הריבית, על כנה. המבקש הגיש בקשה להרשות לו לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.10.01 והבקשה נדחתה (ראו החלטתי ברע"א 9290/01 ד"ר ביינרט אהוד נ' מויאל חמדה , תקדין-עליון 2002(2), 488).

ביום 10.12.03 הגיש המבקש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לקבוע כי שיעור הריבית על חוב דמי השכירות ישונה לשיעור של ריבית ליבור בתוספת 1% , וזאת לפי תקנה 4 לתקנות ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), תשס"ג-2003 שנכנסו לתוקף ביום 1.4.03 (להלן-" התקנות החדשות "). המבקש סמך את טענותיו על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6388/98 Deniztas ואח' נ' Credit Lyounnais ואח'

(תקדין-עליון 2003(2) 2899) שבו נקבע, בין היתר, כי שיעור הריבית שנקבע בתקנות החדשות חל על עניינים תלויים ועומדים וכן כי שיעור זה "מתאים לא רק לתקופה שתבוא, אלא גם לשנים שעברו". בהסתמכו על פסק דין זה, טען המבקש כי יש לתקן את חוב דמי השכירות ולהחיל את שיעור הריבית לפי התקנות החדשות גם לעתיד וגם למפרע, במובן זה שהשיעור של ריבית ליבור בתוספת 1% יבוא תחת שיעור הריבית הדולרית של 11% שהוחל על חוב דמי השכירות מיום היווצרותו ועד ליום כניסת התקנות החדשות לתוקף. ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם א' קאופמן), בהחלטתו מיום 31.1.04, דחה את הבקשה על הסף מנימוקים מקדמיים שהעלתה המשיבה בתגובתה לבקשה. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשת רשות לערער על החלטת ראש ההוצאה לפועל. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' כהן), בפסק דינו מיום 4.3.04, נעתר לבקשה להרשות ערעור, דן בערעור לגופו ונעתר לערעור באופן חלקי, במובן זה שקבע כי חוב דמי השכירות ישא ריבית בשיעור שנקבע בתקנות החדשות -לאמור, ריבית ליבור בתוספת 1%- החל ביום 1.4.03, יום כניסתן לתוקף. המבקש ביקש להרשות לו לערער על פסק הדין.

2.דין הבקשה להרשות ערעור להידחות.

מתוך פסק דינו המנומק היטב של בית המשפט המחוזי מיום 4.3.04, עולה כי בית המשפט נתן דעתו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ס' גובראן, כתוארו דאז), מיום 18.10.01, וסבר כי פסק דין זה יצר לענין הריבית "מעשה בית דין החל על התקופה שעד ליום כניסת התקנות החדשות לתוקפן". עוד סבר כי "כל עוד לא הוכיח מי מהצדדים שיש להחיל על החוב שיעור ריבית השונה מהשיעור המתבקש על פי התקנות, כי אז יחול השיעור הנקוב בתקנות". העיון בבקשה להרשות ערעור מראה כי לאמיתו של דבר, לא עומדות ביסודן של הטענות המועלות בה שאלות שבהלכה אלא הן מעוגנות בעובדותיה המיוחדות של הפרשה הנידונה -ובעיקר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ס' ג'ובראן) מיום 18.10.01- ואין הן מעוררות שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מדלת אמותיה של הפרשה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ,

פ"ד לו(3),123) .

3.הבקשה להרשות ערעור נדחית.