רע"א 3195/15 עמרן באבי נ. יעקב זכאי

1.

בבית משפט השלום בירושלים מתבררת תביעת המשיב נגד המבקשים, שעניינה נזקי גוף שנגרמו למשיב, לטענתו, בתאונת דרכים בה היה מעורב. כיוון שתאונת הדרכים היתה גם תאונת עבודה, קבעו ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ) את דרגת נכותו של המשיב. בתחום האורתופדי נקבעה למשיב נכות בשיעור 20 אחוזים, ובתחום הנפשי נקבעה נכות בשיעור 30 אחוזים.

2.

המבקשים הגישו לבית משפט השלום בירושלים בקשה להתיר להם להביא ראיות לסתור את הנכות שנקבעה על ידי המל"ל. בית משפט השלום (כב' השופט ע' עאסי ) קיבל את הבקשה. באשר לתחום הנפשי צוין כי הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל לא עיינה בתיעוד רפואי מתיקו הצבאי של המשיב וכי קיים פער ממשי בין קביעת הוועדה הנ"ל לבין קביעת ועדה רפואית מדרג ראשון. באשר לתחום האורתופדי נאמר כי ההיתר להביא ראיות לסתור ניתן נוכח קיומו של פער ממשי בין ממצאי הוועדה הרפואית מהדרג הראשון לבית קביעת הוועדה לעררים. זאת, לרקע סימני שאלה לגבי אמינות תלונותיו של המשיב.

3.

המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום. בית משפט קמא (כב' השופט הבכיר צ' סגל ) דחה את הבקשה בכל הנוגע למתן רשות להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתחום הנפשי, וקיבל את הבקשה (ואת הערעור) בכל הנוגע לתחום האורתופדי. בענין אחרון זה נקבע, כי קיומו של פער בין קביעות הוועדות הרפואיות בשתי הדרגות, כשלעצמו, אינו מצדיק מתן היתר להביא ראיות לסתור.

מכאן בקשת רשות הערעור, המתייחסת אך לנכות האורתופדית.

4.

לטענת המבקשים, מן הראוי היה להותיר על כנה את החלטת בית משפט השלום בענין מתן ההיתר להביא ראיות לסתור את הנכות שנקבעה על פי דין גם בתחום האורתופדי. נטען, כי לא היה מקום שערכאת הערעור תתערב בעניין זה בהחלטת הערכאה הדיונית, נוכח ההלכה בעניין גדרי ההתערבות המצומצמים כשמדובר בהחלטה על מתן היתר להביא ראיות לסתור. עוד נטען, כי מתן ההיתר נדרש לא רק בשל הפער בין שיעורי הנכות שנקבעו בוועדות הרפואיות השונות, אלא גם נוכח סימני השאלה שהתעוררו בענין הנכות האורתופדית בשל העדר שיתוף פעולה מצד המשיב וכישלון המעקב אחריו, מעקב שנועד לעמוד על מידת אמינותו. מדובר, לשיטת המבקשים, לא רק בפער בין שיעורי הנכות שנקבעו בשתי הוועדות, אלא בפער בממצאים שנמצאו בבדיקה הקלינית שנערכה בכל אחת מהוועדות. המבקשים טוענים כי הנכות האורתופדית, שנקבעה כביכול בגין מגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה המתני, נקבעה שלא כדין בהליך פגום.

5.

דין הבקשה להידחות.

בענייננו מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ולא רק זאת, אלא שמדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים. בנסיבות אלה, וללא קשר לשאלה האם נפלה שגגה באיזו החלטה מהחלטות הערכאות הקודמות, אין מקום ליתן רשות ערעור, אלא כאשר מדובר בסוגיה שלהכרעה בה צפויה להיות השלכה כללית, מעבר לעניינם של הצדדים להליך הקונקרטי. לא זה המצב בפרשה דנא. המחלוקת בין בית משפט השלום לבין בית המשפט המחוזי עניינה ביישום ההלכות הקיימות בסוגיית מתן היתר להביא ראיות לסתור קביעת נכות שנעשתה על-פי דין בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). ההלכות בסוגיה זו ידועות, וקיומה של מחלוקת לעניין יישומן על מקרה פרטני אינו מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה. די בכך שהסוגיה נדונה פעמיים, בשתי ערכאות, וכידוע, העובדה שאלו נחלקו אינה, כשלעצמה, הצדקה למתן רשות ערעור. בסופו של יום, מבלי להתייחס לשאלה האם במקרה דנא מוצדק להתיר הבאת ראיות לסתור את הנכות האורתופדית אם לאו, המחוקק סבר שכאשר קיימת קביעת נכות על-פי דין המחייבת במישור של יחסי הנפגע עם הרשויות, קביעה זו תשמש גם בתובענה המוגשת בעילה שמכוח חוק הפיצויים, והחלטת בית המשפט המחוזי מגשימה את כוונת המחוקק.

מעבר לכך ייאמר, שגם אם קיימים סימני שאלה בעניין עצם קיומה של נכות אורתופדית, הוועדה הרפואית לעררים לא התעלמה מהם והגיעה למסקנתה לאחר שהפעילה שיקול דעת מקצועי-רפואי. גם אם לא ניתן לשלול מיסודה את עמדת בית משפט השלום, ואיני מביע דעה לגופם של דברים, ברי כי אין בהחלטת בית משפט קמא טעות ברורה וחד משמעית עד שלא ניתן להשלים עם התוצאה אליה הגיע. בנסיבות אלה יש להסתפק בדיון בשתי ערכאות ואין מקום שערכאה שלישית תידרש לגופם של דברים.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.