רע"א 455/16 המאגר הישראלי לביטוח רכב נ. מוניק אלמישאלי

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 20.12.2015 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט הבכיר י' גריל והשופטים ב' טאובר ו- ס' ג'יוסי ), שניתן בע"א 4496-05-15, במסגרתו התקבלו בחלקם ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו מיום 20.1.2012 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י' ליפשיץ ).

1.ביום 5.11.2007 סיימה המשיבה את משמרתה כמאבטחת בסניף חדרה של המוסד לביטוח הלאומי (להלן: המל"ל ) וירדה לחניון בו חנה אופנוע שבבעלותה, אשר בוטח בביטוח חובה אצל המבקשת. עם הגעתה לאופנוע, הניחה המשיבה את הקסדה על הכידון, התניעה את האופנוע, ולאחר מכן קשרה תיק גב לחלקו האחורי של האופנוע באמצעות רשת קשירה שבקצותיה קרסי ברזל. במהלך קשירת התיק קפץ ממקומו אחד מקרסי הברזל ופגע בעינה השמאלית של המשיבה. המשיבה העידה כי התכוונה, לאחר סיום קשירת התיק, לחבוש את הקסדה, לעלות על האופנוע ולנסוע לביתה. התאונה הוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה ולמשיבה נקבעה, על-ידי ועדות רפואיות מטעם המל"ל, נכות צמיתה בשיעור של 30 אחוזים בשל אובדן ראיה בעין שמאל.

2.בתביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשת בבית משפט השלום נטען, כי יש לראות באירוע "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ), מאחר שמדובר ב"נסיעה ברכב", או לחלופין, ב"כניסה לרכב". בית משפט השלום קבע בעניין זה, כי קשירת התיק לאופנוע הייתה חלק טבעי ואינטגרלי מתהליך "הכניסה" לאופנוע לקראת הנסיעה, ועל כן יש לראות באירוע "תאונת דרכים". נוכח האמור, נפנה בית המשפט לדון בשאלת הנזק, וקבע, כי לאחר ניכוי של תגמולי שיקום ותגמולים מטעם המל"ל, על המבקשת לשלם למשיבה פיצוי בסכום של 341,770 ש"ח, בתוספת שכר טרחה.

3.על פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית משפט קמא, שבמסגרתו הלינה הן על קביעותיו של בית המשפט בסוגיית החבות והן על סכום הפיצוי שנפסק. המשיבה הגישה ערעור שכנגד שהתמקד בסוגיית הנזק.

בפסק הדין שניתן בערעורים, קבע בית משפט קמא, כי המקרה דנא דומה למקרה בו נהג הנכנס לרכבו, כשבכוונתו להתניעו לקראת נסיעה, מניח את תיקו האישי לצדו ונפגע מדלת הרכב במהלך הפעולה האמורה. בית המשפט ציין, כי בתי המשפט הכירו בעבר בפגיעה מדלת הרכב במהלך כניסה לרכב כ"שימוש" על-פי חוק הפיצויים. כן נקבע, כי לקשירת התיק "תכלית תחבורתית", מכיוון שרכיבה על האופנוע ללא שהתיק מעוגן כראוי עלולה ליצור סיכון תחבורתי חמור. בנוסף סבר בית המשפט, כי קשירת התיק אינה נכנסת לגדר החריג של "טעינה ופריקה", כנטען על-ידי המבקשת, וכי על כל פנים, אין בשימוש המהווה גם "פריקה וטעינה" כדי לשלול את תחולת חוק הפיצויים מקום בו מתקיים במקביל שימוש נוסף המוכר בחוק, וזאת על יסוד ההלכה שנקבעה ברע"א 418/03 אֹסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה , פ"ד נט(3) 541 (2004) (להלן: עניין אסם ). נוכח האמור, ולרקע טענות הצדדים בדבר גובה הפיצוי, פסק בית המשפט למשיבה פיצוי בסך של 243,067 ש"ח, בתוספת שכר טרחה, חלף הפיצוי שנקבע בבית משפט השלום.

4.בבקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת נטען, כי על-פי ההלכה שיצאה מבית משפט זה, יש לפרש בצמצום את כלל דרכי השימוש המוזכרות בחוק הפיצויים, כך ששימושי לוואי שאינם חלק טבעי ואינטגרלי מ"הנסיעה" או ה"כניסה" לרכב, לא יבואו בגדרי המונח "תאונת דרכים". המבקשת סבורה, כי שגה בית משפט קמא כאשר כלל את שלב ההכנה לנסיעה בפעולת הכניסה לרכב, מאחר שהפעולה שגרמה לתאונה הייתה קשירת המטען ולא העלייה לרכב. על כן, לגישתה, אין האירוע מושא התביעה כלול בהגדרת המונח "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים. המבקשת מוסיפה, כי על-פי ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, תאונה שארעה בעת קשירת מטען קודם לנסיעה אינה באה בגדר "תאונת דרכים", מאחר שאינה עונה להגדרה של "שימוש", וזאת במנותק מהחריג של טעינה ופריקה המוזכר בחוק הפיצויים. זאת ועוד, לשיטת המבקשת שגה בית משפט קמא עת ערך "הבחנה מלאכותית" בין סוגי רכב שונים לצורך הגדרת המונח "תאונת דרכים", וכן שגה עת שם דגש על מבחן המגע הפיזי, למרות הקביעה הברורה בפסיקה לפיה לא די במגע פיזי כדי להעיד על שימוש שהוא בגדר "כניסה" לרכב. כן נטען, כי קשירת התיק אינה חיונית לנסיעה, ועל כן אינה עונה על הדרישה שבחוק שהמעשה ייעשה "לצורך תחבורה", וכי שגה בית משפט קמא בכך שהסתמך על ההלכה שנקבעה בעניין אסם , כיוון שבאותו מקרה דובר ב"שימוש" מוכר הגובר על שימוש של פריקה וטעינה, ואילו במקרה דנא אין שימוש נוסף מלבד טעינה.

לבסוף טוענת המבקשת, כי יש להיעתר לבקשת רשות הערעור נוכח חשיבותן הציבורית של השאלות שמעלה המקרה דנא, ונוכח פסיקות סותרות של הערכאות. המבקשת מוסיפה, כי במקרה אחר אך דומה, שנדון בפני אותו אב בית-דין, הגיע ההרכב לתוצאה שונה והכריע כי אין מדובר בתאונת דרכים (ע"א (מחוזי חי') 44767-05-12 הראל בע"מ – חברה לבטוח נ' מגן (10.1.2013) (להלן: עניין מגן )). באותו עניין נקבע, כי אירוע בו התובעת נפלה ונפגעה בברכה מפגוש הרכב, בעודה לוחצת על כפתור השלט רחוק של הרכב לצורך כניסה אליו, אינו בגדר "שימוש" מוכר. מכאן, לגישת המבקשת, כי היה על ההרכב להכריע בצורה דומה אף בעניין המשיבה.

5.דין הבקשה להידחות אף מבלי שתידרש תשובה. אכן, הקביעה אימתי פעולה פלונית תחשב כ"שימוש" כמשמעותו בחוק הפיצויים, אינה תמיד קביעה פשוטה (רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל

(29.10.2007)), ואף בהינתן המבחנים השונים והתקדימים שנקבעו בפסיקה, נאלצים בתי המשפט להתמודד מדי יום ביומו עם "מקרי גבול" ולהכריע בדבר יישום המבחנים הפסיקתיים על נסיבות המקרה שלפניהם. כך גם במקרה דנא, שבו נדרשו בית משפט השלום ובית משפט קמא "לתרגם" מונחים כגון "כניסה לרכב" לעולם הדו-גלגלי, ולהכריע, בהתבסס על הלכות קיימות, האם המקרה דנא כלול בהגדרת "שימוש ברכב". עסקינן, אם כן, ביישום הדין על עובדות המקרה הפרטני, ללא שתתעוררנה שאלות החורגות מגדר המחלוקת שבין הצדדים הישירים למחלוקת. בעניין זה נקבע בפסיקה, כי אין בטענות בדבר יישום הדין לבדן כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' סלמאן , פסקה 16 (4.1.2007) והאסמכתאות המצויות שם; רע"א 3195/15 באבי נ' זכאי (24.8.2015)). על זאת אוסיף, כי הנסיבות במקרה שלפנינו שונות בתכלית מהנסיבות בעניין מגן , ועל כן אין ממש בטענת המבקשת בדבר "פסיקות סותרות".

זאת ועוד – מעבר לדרוש יצוין, כי איני סבור שנפלה שגגה במסקנת הערכאות הקודמות לפיה המקרה דנא הוא בגדר "תאונת דרכים". קשירת המטען האישי לבל יישמט היא בגדר "פעולת לוואי חיונית" לרכיבה על הקטנוע וראוי להחיל את הוראות חוק הפיצויים על פעולות מכגון-דא (ראו: י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 134-132 (מהדורה רביעית, 2013), להלן: אנגלרד ). ואכן, תאונות שהתרחשו במהלך הכנסת מטען אישי של נהג או נוסע לרכב עובר לתחילת הנסיעה סווגו בדרך כלל כשימוש ברכב (ראו האסמכתאות הנזכרות בפסקי הדין של הערכאות הקודמות במקרה דנא; ראו גם: ת"א (שלום-עכו) 1655/99 ג'מיל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

(10.9.2003); ת"א (שלום-עפולה) 6681-08-11 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

(8.12.2014)). פרופ' י' אנגלרד בספרו הנ"ל מזכיר ללא כל הסתייגות את פסק דינו של בית משפט השלום שניתן במקרה דנא ונראה שתוצאתו מתיישבת עם השקפתו של המחבר המלומד ( אנגלרד , בעמ' 140, ה"ש 433).

6.סוף דבר – הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.