רע"א 361/17 פלוני נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

1.המבקש הגיע ביום 21.4.2010 למסגרייה כדי להוציא ממנה את משאיתו, לאחר תיקון שבוצע בה. המבקש עלה לארגז המשאית כדי לבחון את איכות התיקון, וכאשר ירד מהמשאית – נפל ונחבל. השאלה המונחת לפתחנו היא אם מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ), לאחר ששתי הערכאות הקודמות השיבו על כך בשלילה.

2.בפני בית משפט השלום, טען המבקש כי עלה למשאית במטרה לבדוק שהתיקון בוצע כראוי, בהתאם לחובתו מכוח תקנה 85(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בפסק דין מיום 7.6.2015, דחה בית המשפט (כב' השופטת א' מני-גור ) את הקישור שערך המבקש בין עלייתו למשאית לבין הוראת תקנה 85(א), מפני שהתקנה עוסקת בהובלת מטען ואילו המשאית עמדה ריקה. נקבע כי המבקש עלה למשאית כדי לוודא שהעבודה נעשתה לשביעות רצונו ו"אין בכך ולו מאומה לעניין בטיחות הנסיעה". גרסתו של התובע נדחתה גם ביחס לרצף הפעולות הצפוי לאחר ירידתו מהמשאית, ובית המשפט קבע כי טרם הנסיעה היה על המבקש להיכנס למשרד כדי להסדיר את התשלום למסגרייה ולקבל לידיו את מפתחות המשאית. בנסיבות אלה נקבע כי לא מדובר בשימוש ברכב למטרות תחבורה, והודגש כי "מדובר במשאית שהיתה מספר ימים במסגרייה, מושבתת מנסיעה, ומפתחות הרכב מצויים בכספת במשרדי המסגרייה" (פסקה 30). לפיכך הגיע בית משפט השלום למסקנה כי אין מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים (ת"א 49989-11-11).

בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' שנלר , ק' ורדי ו- ח' ברנר ) לא מצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנתו של בית משפט השלום. הוטעם כי על פי המבחן האובייקטיבי, המקובל כיום, העלייה והירידה מהמשאית לא נעשו "למטרות תחבורה", וגם לא בסמיכות לתחילת הנסיעה ברכב, ועל כן נדחה הערעור בפסק דין מיום 13.12.2016 (ע"א 47615-08-15).

3.המבקש לא השלים עם התוצאה ומכאן הבקשה שלפניי. המבקש הבהיר כי אינו חולק על המסכת העובדתית כפי שנקבעה על-ידי בית משפט השלום, וכי הוא מצמצם את טענותיו לשאלה המשפטית של הגדרת האירוע כתאונת דרכים. המבקש טען כי עלייתו למשאית נעשתה כדי לוודא שהתיקון לא יגרום סיכון בטיחותי; כי טענה זו מבוססת הן על מדדים סובייקטיביים והן על מדדים אובייקטיביים; וכי העובדה שהבדיקה נצרכה גם כדי להסדיר את התשלום במישור החוזי – איננה גורעת מהתכלית הבטיחותית. נטען בנוסף, כי אין כל צורך לבחון את הפעולות הצפויות לאחר הירידה מהמשאית, שכן העליה למשאית כשלעצמה נעשתה "למטרות תחבורה", וגם אם נניח שנדרש רצף פעולות שמוביל לנהיגה, הרי שהוא התקיים כאן. בתוך כך, המבקש טרח והפנה לפסקי דין רבים, שניתנו בערכאות השונות, ובהם הוכרו מקרים "פחות מוצדקים" – לשיטתו – כתאונות דרכים. עוד עולה מן הבקשה, כי המבקש סבור שפעולות הנדרשות לפי תקנות התעבורה צריכות להיחשב, מיניה וביה, כפעולות "למטרות תחבורה" לפי חוק הפיצויים. לבסוף נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא דן בטענתו החלופית, לפיה האירוע מהווה תאונת דרכים משום שהמבקש נפל לאחר שאחז בחבל שנקרע, ומכאן "התנתקות או נפילה של חלק מהרכב" אשר מהווה "שימוש ברכב" לפי חוק הפיצויים.

דיון והכרעה

4.חרף טענותיו של המבקש, לא התרשמתי כי נגרם לו עיוות דין, ואף איני סבור כי הבקשה מעוררת סוגיה משפטית החורגת מנסיבות המקרה הפרטני. בנסיבות אלה, כידוע, אין עילה להביא את הנושא בפני בית משפט זה במסגרת ערעור נוסף, לאחר ששתי ערכאות כבר הכריעו בעניינו של המבקש ( רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, לו(3) 123 (1982) ). בשינויים המתאימים, יפים לענייננו דבריו של השופט זילברטל:

"ה קביעה אימתי פעולה פלונית תחשב כ'שימוש' כמשמעותו בחוק הפיצויים, אינה תמיד קביעה פשוטה [...], ואף בהינתן המבחנים השונים והתקדימים שנקבעו בפסיקה, נאלצים בתי המשפט להתמודד מדי יום ביומו עם 'מקרי גבול' ולהכריע בדבר יישום המבחנים הפסיקתיים על נסיבות המקרה שלפניהם. כך גם במקרה דנא, שבו נדרשו בית משפט השלום ובית משפט קמא 'לתרגם' מונחים כגון 'כניסה לרכב' לעולם הדו-גלגלי, ולהכריע, בהתבסס על הלכות קיימות, האם המקרה דנא כלול בהגדרת 'שימוש ברכב'. עסקינן, אם כן, ביישום הדין על עובדות המקרה הפרטני, ללא שתתעוררנה שאלות החורגות מגדר המחלוקת שבין הצדדים הישירים למחלוקת. בעניין זה נקבע בפסיקה, כי אין בטענות בדבר יישום הדין לבדן כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'" (רע"א 455/16 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' אלמישאלי , בפסקה 5 (10.3.2016); וכן רע"א 2072/16 פלוני נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (16.6.2016); רע"א 997/16

פלוני נ' מנורה - חברה לביטוח בע"מ (10.3.2016)).

5.מעבר לנדרש, אתייחס בקצרה לטענותיו של המבקש. נקודת המוצא היא כי " לא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו" (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ , פ"ד נא(3) 825 , 829 (1997) (להלן: עניין פדידה ); להרחבה ולדיון ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 190-179 (מהדורה רביעית; 2012); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 147-139 (מהדורה רביעית; 2013) (להלן: אנגלרד );

ויובהר כי עניינו של המבקש אינו מצריך דיון בשאלה אם המבחן הרצוי הוא סובייקטיבי או אובייקטיבי). בעניין פדידה , הניזוק עלה למשאית רק כדי לקחת ממנה מצית, ולכן נקבע שאין מדובר בשימוש "למטרות תחבורה".

מקובלת עליי הטענה כי נסיבותיו של המקרה הנוכחי הן גבוליות יותר. למרות זאת, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי קבעו כי המבקש לא עלה וירד מהרכב "למטרות תחבורה", ובמסקנה זו אינני מוצא עילה להתערב. זאת, בעיקר בשים לב לכך שהמשאית היתה מצויה במסגרייה מספר ימים לצורך תיקון, ובשעה שהמבקש עלה לארגז המשאית – המפתח היה נתון בכספת (ראו: אנגלרד , בעמ' 147-146). בכך גם נבדל המקרה הנוכחי מרוב רובם של פסקי הדין אליהם הפנה המבקש.

לבסוף, טענתו החלופית של המבקש בעניין "התנתקות או נפילה של חלק מהרכב", אינה מבוססת דיה במישור העובדתי, כאמור בפסקה 33 לפסק דינו של בית משפט השלום (ולא נעלם מעיני האמור בפסקה 24 לפסק הדין).

6.בשולי הדברים אציין כי התוצאה במקרה דנא עולה בקנה אחד עם דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה

בע"א 7984/99 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' זאהי , פ"ד נז(5) 733, 750 (2003) :

"י סודות ההגדרה של 'תאונת דרכים' על-פי החוק מחייבים בחינה פרטנית מדוקדקת לצורך יישומם במערכת עובדתית נתונה. אולם מעבר לבחינה זו, מתחייבת ראייה כוללת של נסיבות האירוע על רקע תכליות חוק הפיצויים והמדיניות החברתית והמשפטית שביקש להגשים. במסגרת זו ראוי להציב את השאלה אם אדם סביר, בהפעילו שכל ישר וביישמו מושגים הנקוטים בחיי יומיום, היה מסווג אירוע פלוני כתאונת דרכים. נכון הוא שבבחינה משפטית של יסודות ההגדרה גלומה מדיניות משפטית וחברתית שאינה תמיד גלויה לעין בראייה ראשונה, אולם גם כך נדרשת קורלציה הדוקה בין מושגי החוק לבין מושגי החיים, וקיום קשר זה מתיישב בסופו של דבר עם כוונת החוק ותכליתו. אכן, יש להיזהר מהיסחפות למחוזות רחוקים על דרך ניתוק מושגי יסוד בהסדרי החוק ממשמעותם הטבעית והצפויה ." (ראו גם דבריי ב ע"א 3392/09 דהן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ , בפסקה 13 (24.11.2010)).

7.נוכח האמור, הבקשה נדחית בהיעדר עילה למתן רשות ערעור. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.