רע"א 3215/98 כור מתכת בע"מ נ. חיים שוב

המשיבים (להלן: שוב) הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה למתן חשבונות כנגד המבקשים (להלן: חמת). בכתב התביעה נטען כי בין שוב לחמת נכרת הסכם אשר חייב את חמת לשלם לשוב עמלה בגין מכירות בארץ של מוצרים מתוצרת החברה הגרמנית הנזה מטלוורק (להלן: הנזה) ושל מוצרים שייצרו חמת בעצמם על בסיס ידע שקיבלו מהנזה.

בית-המשפט המחוזי (השופט ד"ר גבריאל קלינג) חילק את הדיון בתובענה לשני שלבים: בשלב הראשון דן בית-המשפט בשאלת קיומו של הסכם בין הצדדים, בשיעור העמלה שנקבע בו ובחובתם של חמת להמציא לשוב את החשבונות שנדרשו על-ידיהם; ובשלב השני אמור בית-המשפט לדון בסכומים הכספיים המגיעים לשוב על בסיס החשבונות האמורים.

בסיום השלב הראשון של המשפט נתן בית-המשפט המחוזי החלטה (להלן: ההחלטה הראשונה), שבה נאמר בין השאר:

...הנני קובע כי היה הסכם בין [שוב] לחמת... שעל פיו זכאים [שוב] לעמלה בשיעור של 2.5% מהמכירות בישראל של מוצרים גמורים וחלקים של מוצרים מתוצרתה של הנזה...

לפיכך הנני מורה ל[חמת] להמציא ל[שוב] תוך 90 יום מהיום דין וחשבון על המכירות החל בינואר 1983 ועד ליום מתן פסק הדין, וכן להמשיך ולהמציא מכאן ואילך דין וחשבון מדי חודש בחודשו.

[ההדגשה אינה במקור.]

כחמישה חודשים לאחר שניתנה ההחלטה הראשונה הגישו שוב בקשה לבית-המשפט, שבה ביקשו להורות לחמת להמציא להם גם את החשבונות המתייחסים למכירת המוצרים שייצרו חמת בעצמם על בסיס הידע שקיבלו מהנזה. חמת התנגדו לבקשה בטענה כי עם מתן ההחלטה הראשונה השלים בית-המשפט המחוזי את מלאכתו ואין הוא רשאי לשוב ולהיזקק לאותה החלטה אלא במסגרת סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, המסמיך את בית-המשפט לתקן אך טעויות סופר שנפלו בהחלטתו.

בית-המשפט המחוזי דחה את טענתם של חמת בהסתמכו על הלכת המ' 169/52 לבנהרץ נ' סילבר ואח' , פ"ד ח 241, ועל סדרי-הדין המיוחדים החלים בתובענה למתן חשבונות ומאפשרים לבית-המשפט - כל עוד נמשך הדיון בתובענה בפניו - לתקן תיקונים מהותיים בהחלטות קודמות שניתנו על-ידיו. וכך קבע בית-המשפט המחוזי בהחלטתו בעניין זה (להלן: ההחלטה השנייה):

הדיון [בתביעה למתן חשבונות] מתקיים בשני שלבים... בשלב הראשון ניתנת החלטה ולא פסק דין ואף לא פסק דין חלקי. אותה החלטה, איננה מסיימת את המחלוקת בין בעלי הדין, וניתנת לשינוי כל עוד לא ניתן פסק הדין. אבל אפילו הוגבל בית המשפט בבואו לשנות החלטת ביניים לא ראוי שאותה מגבלה תחול על החלטה למתן חשבונות. תוך כדי בירור החשבונות עשויות להתעורר שאלות שבעלי הדין לא היו מודעים להן בשלב הדיון הראשון. משקמה לבעל הדין הזכות למתן חשבונות, ממשיך בית המשפט את אחיזתו בתובענה ומוסמך הוא לעשות כל שנדרש כדי שפסק דינו, שיינתן לאחר מתן החשבונות, יכריע במחלוקת האמיתית שהביאו בפניו בעלי הדין.

לגוף העניין קבע בית-המשפט המחוזי, בהסתמכו על חומר הראיות שהובא בפניו, כי לשוב קיימת זכות לקבל גם את החשבונות המתייחסים למוצרים שיוצרו על בסיס הידע של הנזה, ולפיכך תיקן בית-המשפט את ההחלטה הראשונה בהתאם.

על ההחלטה השנייה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. בגדר הבקשה לרשות ערעור אין חמת מבקשים לערער לגופה על ההחלטה השנייה של בית-המשפט המחוזי, אלא הם תוקפים את עצם יכולתו של בית-המשפט לתת החלטה מעין זו, המתקנת ומשנה באופן מהותי את החלטתו הקודמת. לטענתם, לאחר שניתנת החלטה עקרונית בשאלת זכותו של התובע לקבלת חשבונות ובדבר היקפה של הזכות, אין בית-המשפט מוסמך עוד להכניס תיקונים מהותיים בהחלטתו, אלא הוא רשאי לתקן אך טעויות סופר ואף זאת רק במסגרת התקופה הקבועה לשם כך בסעיף 81(א) הנ"ל. שכן, אם ינהג אחרת יימצא למעשה בית-המשפט יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו. לפיכך, הדרך היחידה הפתוחה בפני צד המבקש לתקן את ההחלטה באופן מהותי הינה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור או ערעור לערכאת הערעור.

דין הבקשה להידחות. אכן, לכאורה מתעוררת כאן השאלה, אם במצבים שבהם מפוצל הדיון בתובענה לשלבים רשאי בית-המשפט - לפני שנתן את פסק-הדין הסופי בתובענה - לתקן הכרעה שניתנה על-ידיו בסיום השלב הראשון של המשפט על יסוד ראיות מלאות שהובאו בפניו. שאלה זו הינה שאלה לא פשוטה שהושארה עד כה בצריך עיון. ראו דברי השופט ש' לוין בע"א 199,200/82 י' סניטובסקי ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' , פ"ד לט(1) 225. ברם, כאשר מדובר בתובענה למתן חשבונות מקובלת עלי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי לפיה מוסמך בית-המשפט הדן בתובענה לשנות מהחלטות ביניים קודמות שלו כל עוד לא ניתן על-ידיו פסק-דין סופי בתובענה, וזאת במיוחד כאשר מדובר בהחלטות ביניים הקובעות את טיב והיקף החשבונות שעל הנתבע למסור לתובע. שכן, בשל אופיה המיוחד של תובענה מסוג זה, הדרישה לפתוח בהליכי ערעור במצבים אלה הינה דרישה בלתי-הגיונית העלולה ליצור עיכוב מיותר ובלתי-סביר בבירור התובענה. זאת, בשעה שבידי השופט הדן בתובענה נתונים ממילא הכלים הטובים ביותר להכריע נכונה בעניין ובשעה שאין בכך כדי לפגוע במי מבעלי-הדין, אשר זכות הערעור על ההחלטה ועל שינויה שמורה לו במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי בתובענה.

הבקשה נדחית. המבקשות ישלמו למשיבים 10,000 ש"ח הוצאות בקשה זו.