רע"א 3228/14 יהודה פנונו נ. מסדר האחיות "סנט אנא" חיפה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 36366-02-14 מיום 8.4.14 (השופטת י' קראי-גירון ), בו נדחתה – באופן חלקי, כפי שיפורט – בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת"א 50278-07-12 מיום 9.1.14 (השופטת א' דגן ). עניינה של הפרשה – התדיינות באשר לשכר דירה במושכר ולפינויו.

רקע והליכים

ב.

המשיב הוא הבעלים של נכס ברח' תל-אביב 7-5 בחיפה. המבקש הוא דייר בנכס, המשמש לו כבית עסק – מוסך שירות – מאז 1957. כעולה מפסקי דינם של בתי המשפט הקודמים, המבקש שכר את הנכס תחילה בשכירות משנה ממשכירה אחרת החל משנת 1957; עם פטירתה של זו בשנת 1969, החל המבקש לשלם דמי שכירות ישירות למשיב, ואולם לא נחתם ביניהם הסכם שכירות מוגנת והוא לא שילם דמי מפתח למשיב.

ג.

ביום 15.10.91, על רקע בנייה שביצע המבקש במשכיר ללא רשות המשיב,

ניתן פסק דין בבית משפט השלום בחיפה בת"א 12178/88, המורה על פינויו של המשיב מן הנכס. בהמשך, במסגרת ע"א 562/91 הגיעו הצדדים לפשרה, לפיה ישלם המבקש למשיב דמי שכירות בגובה 750 שקלים לחודש מיום 1.1.93, וסכום זה יעלה בהדרגה בהתאם לסעיף 52א(ב) לחוק הגנת הדייר, תשל"ב – 1972, הקובע כי בתחילת כל שנה, יועלו דמי השכירות בבית עסק לפי שיעור עליית המדד. הוסכם בין הצדדים, כי אי תשלום דמי השכירות מהוה עילה לפינוי מידי.

ד.

ואולם, החל מסוף שנת 2010 ולמשך 26 חודשים לא שילם המבקש דמי שכירות למשיב. עוד עולה, כי במשך תקופה של 7 שנים לכל הפחות, שילם המבקש דמי שכירות מבלי להוסיף לתשלום את שנדרש בהתאם לסעיף 52א(ב) לחוק הגנת הדייר.

ה.

בעקבות כך, הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום בחיפה (ע"א 36366-02-14), במסגרתה התבקש בית המשפט להורות על פינוי המבקש מן הנכס, וכן להטיל עליו חיוב באשר לתשלומים אשר לא עמד בהם. בתגובה הודה המבקש, כי אכן לא שילם דמי שכירות בשנים 2012-2011, אך טען כי אי-התשלום נבע מטעות של בא כוחו; לטענתו, הפקיד בידי בא כוחו בסוף ינואר 2012 שתי המחאות בסכום הנדרש, ועם היודע הטעות הועברו למשיב שתי ההמחאות ביום 30.7.12. עוד טען המבקש, כי ביום 12.8.12 העביר למשיב סכום נוסף, ובכך סולק החוב. באשר לדרישת המשיב לפנותו מן הנכס, טען המבקש כי העסק שברשותו מאז 1957 מהוה מקור פרנסתו היחיד, ובנסיבות העניין זכאי הוא לסעד מן הצדק. בית המשפט קבע בפסק דינו, כי די בכך שהמבקש לא שילם שכר דירה למשך שנתיים כדי להקים עילת פינוי, זאת במנותק מן הטעות הנטענת של בא כוחו באי-מסירת ההמחאות. כן קבע בית המשפט, כי אי תשלום ההפרשים בהתאם לסעיף 52א לחוק הגנת הדייר מהוה גם הוא עילה לפינוי מידי של הכנס. בית המשפט הוסיף עוד, כי אין המבקש זכאי בנסיבות העניין לסעד מן הצדק. בהתאם לכך, הורה בית המשפט על פינוי הנכס ועל תשלום החוב, שהועמד על סך 41,950 שקלים.

ו.

ביני לביני, ביום 27.1.14 ניתן פסק דין בהליך נוסף המתנהל בין הצדדים בבית הדין לשכירות בחיפה (ש' 19366-07-12, השופט י' פרידמן ) ובו נקבע, כי המבקש לא שילם דמי מפתח למשיב, ועל כן חלה תקנה 221 לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק-אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג – 1983, הקובעת כי בית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח, לא חל לגביו סעיף 52א לחוק הגנת הדייר, המגביל את דמי השכירות לשיעור מרבי. משכך, פסק בית המשפט כי דמי השכירות יעמדו על סכום ריאלי של 10,850 שקלים לחודש, בהתאם לחוות דעת שמאית שהגיש המשיב. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי (ת"א 24952-03-14), והליך זה תלוי ועומד.

ז.

כלפי החלטת בית משפט השלום בנידון דידן מ- 9.1.14, הגיש המבקש ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע (ת"א 50278-07-12). בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את הבקשה לעיכוב ביצוע בכל הנוגע לפינוי, כפי שיפורט. אשר להטלת חיוב כספי על המשיב, קבע בית המשפט כי אין לעכב את ביצועו. עיכוב ביצוע הפינוי עד להכרעה סופית בערעור, כדי שלא לגרום למשיב נזק בלתי הפיך בערעור שכנאמר אינו חסר כל סיכוי, הותנה בתנאים הבאים: א. המבקש ישלם למשיב את מלוא החיוב הכספי שהטיל עליו בית משפט השלום. ב. עד להכרעה הסופית בערעור יעמדו דמי השכירות שיושלמו למשיב על סכום מוגדל כפי שנקבע בפסק דינו של בית הדין לשכירות בחיפה. ג. המבקש יפקיד בקופת בית המשפט סכום נוסף בגין מתן הסעד הזמני וכדי להבטיח את תשלום דמי השכירות עד להכרעה בערעור.

הבקשה

ח.

בבקשה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא עיכב את ביצועו של החיוב הכספי שהוטל על המבקש. לטענת המבקש, הסכומים הכספיים שהטיל עליו בית המשפט המחוזי מהוים גזרה שלא יוכל לעמוד בה, ועל כן מאזן הנוחות בהיבט זה פועל לטובתו. ביחס לתנאי שהציב בית המשפט לעיכוב ביצועו של הפינוי, ולפיו על המבקש לשלם דמי שכירות מוגדלים, טוען המבקש כי אין בית המשפט המחוזי מוסמך להתלות סעד בקיומו של סעד שניתן בפסק דין בעניין אחר, ביחוד כאשר על פסק הדין הוגש ערעור וההליך תלוי ועומד. כן מוסיף המבקש טענות מטענות שונות, וביניהן כי: תביעת המשיב בבית משפט השלום התקבלה עקב ייצוג רשלני על ידי בא כוחו של המבקש; המשיב איננו אישיות משפטית; ולאורך השנים, לא דרש המשיב תשלום הפרשי הצמדה בהתאם לסעיף 52א לחוק הגנת הדייר.

הכרעה

ט.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור לא אוכל להיעתר לה. היא אינה מעלה שאלה משפטית כללית ותחומה בעליל למערכת העובדות והנסיבות הקונקרטית. טענות המבקש גדורות במובהק במערכת נסיבות ספציפית, ואינן מתיימרות להציג שאלה מהותית מעבר לעניינם של הצדדים. משכך, אין בקשה זו באה בקהל המקרים שבהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. אוסיף, כי טענות בדבר כשל בייצוג אינן יכולות להיטען ללא פניה לבא כוחו הקודם של המבקש לקבלת תגובתו.

י.

אעיר רק באשר לטענת המבקש, לפיה בית המשפט המחוזי לא היה רשאי לעכב את ביצוע הפינוי בקיום סעד שמקורו בהליך אחר: תקנה 467(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 מסמיכה את בית המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצוע "בתנאים שייראו לו". התקנה אמנם אינה מונה את השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון בעת קביעת תנאים אלה, אולם ניתן ללמוד עליהם בהיקש – בשינויים המתחייבים – מן השיקולים העומדים בבסיס מתן סעד זמני בערכאה הדיונית, הקבועים בתקנה 362(ב) לתקנות סדר הדין (ח' בן-נון וט' חבקין, הערעור האזרחי (מה' 2 – תשע"ב-2012) 376 (להלן הערעור האזרחי ); א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 11, תשע"ג-2013), 1155-1154; רע"א 6448/01 יחיר נ' לידאי , פ"ד נז(2) 562 (2003)). על התנאים לעיכוב ביצוע להבטיח, כי המשיב לא ייפגע מעיכוב הביצוע אם יידחה הערעור, וכן לקיים קשר ענייני לערעור ולנזקים העלולים להיגרם למשיב כתוצאה מעיכוב הביצוע ( הערעור האזרחי , בעמ' 377-376; ע"א 644/10 עזבון המנוח רווידאן נ' עלי מחמד נג'י (2010), פסקה 7). לטעמי, בנסיבות דנן התניית עיכוב הפינוי בתשלום דמי שכירות מוגדלים עומדת באמות מידה אלה: התנאי הוא מידתי, ומבטיח להגן על המשיב מפני הנזק שייגרם לו בעיכוב הפינוי אם יידחה ערעורו של המבקש. אמנם, תשלום דמי השכירות המוגדלים הוטל על המבקש במסגרת הליך אחר, אשר על תוצאותיו הגיש המבקש ערעור. ואולם, בית המשפט המחוזי מצא לנכון, במסגרת הסמכות המוקנית לו לעכב את הביצוע בתנאים, להתנות בסעד זה את עיכוב הביצוע, מקום בו שני ההליכים עוסקים באותו נכס; הדבר מתיישב עם ההיגיון והשכל הישר. יודגש, כי לא הוגשה בהליך המקביל בקשה לעיכוב ביצוע.

יא.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור.