רע"א 3255/15 אליהו אביוב נ. לירון טוביה

1.

ברקע הבקשה שלפניי מחלוקת בין המבקשים לבין המשיבים על אודות פינוי נכס מוגן בראשון לציון שבבעלות המשיבים (להלן: הנכס ). בית משפט השלום בראשון לציון (כב' סגן הנשיאה א' יקואל ) קיבל ביום 17.9.2014 את תביעת המשיבים לפינוי המבקשים. כעולה מפסק הדין, המשיבים הם הבעלים הרשומים של הנכס. אביו של המבקש 1 (להלן בהתאמה: האב ;

המבקש ) היה דייר מוגן בנכס, אשר הושכר לו לצורך הפעלת מוסך. לאחר פטירת האב בשנת 2000 נכנס המבקש בנעליו כדייר מוגן והמשיך להפעיל את המוסך בנכס עד לשנת 2002. בשנים 2007-2003 הפסיק המבקש להפעיל בנכס מוסך, ותחתיו הפעיל חניון בתשלום. מאז לא התקיימה בנכס פעילות. בית משפט השלום קיבל את טענת המשיבים שלפיה המבקשים הפרו את חוזה השכירות המקורי בכך שחדלו מלהפעיל בו את המוסך – המטרה שלשמה הושכר הנכס לאב מלכתחילה – ולפיכך עליהם לפנות את הנכס.

2.

המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגן הנשיא א' ש' שילה וכב' השופטות מ' נד"ב ו ב' טולקובסקי ) דחה ביום 25.3.2015 את הערעור וקבע כי על המבקשים לפנות את הנכס. בין השאר, נדחתה טענת המבקשים שלפיה משהמשיכו המבקשים לגבות דמי שכירות במשך התקופה שלא פעל בנכס המוסך (או למצער מאז הפסקת הפעילות העסקית כליל בשנת 2007), הם ויתרו על טענותיהם נגד המבקשים בגין הפרת חוזה השכירות המקנה להם את הזכות לדרוש את פינוי הנכס; וכי

לכן הם מושתקים מלטעון טענות אלו בהליך דהיום.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים חוזרים על טענתם שלפיה המשיבים ויתרו על זכותם לתבוע את פינוי הנכס עקב שינוי השימוש בו עוד בשנת 2002 משהמשיכו לגבות דמי שכירות לאחר שהמוסך הפסיק לפעול; וכי בית המשפט המחוזי סטה מההלכה בעניין זה כשקיבל את תביעתם. לשיטת המבקשים מדובר בסוגיה בעלת חשיבות עקרונית המצדיקה מתן רשות לערער לבית משפט זה. בצד זאת, טוענים המבקשים כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות גלויות על פני הפסק המצדיקות את התערבותה של ערכאה זו.

4.

התבקשה תשובת המשיבים. המשיבים טוענים בתשובתם כי המשך קבלת דמי השכירות כשלעצמה אינה מקימה ויתור של המשיבים על זכותם לתבוע את פינוי הנכס משהופר החוזה המקורי והנכס לא שימש עוד למטרת מוסך. עוד נטען כי הטענה לעיל הועלתה רק בסיכומיהם של המבקשים בבית משפט השלום ולכן היא בבחינת הרחבת חזית שלא הותרה. כמו כן, נטען כי טענה זו נדחתה על ידי שתי הערכאות הקודמות ואין מקום להתערב בה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה מצאתי כי דינה להידחות. טענות המבקשים נוגעות בעיקרן לשאלה אם המשיבים ויתרו על טענותיהם בכל הנוגע להפרת החוזה על ידי המבקשים משהמשיכו לקבל מהם דמי שכירות. שתי הערכאות הקודמות הכריעו בשאלה זו תוך יישום הדין הקיים על נסיבות המקרה הפרטני, וקבעו כי לא התקיים ויתור כנטען. זוהי קביעה עובדתית פרטנית אשר טענות לגביה, כידוע, אינן מקימות רשות לערער ב"גלגול שלישי" לבית משפט זה, אשר ייתן רשות כאמור במשורה ורק במקרים אשר מקימים סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים לסכסוך ( רע"א 8029/14 צדקני נ' חב' כביש חוצה ישראל , פסקה 5 (18.5.2015); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) ). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת המידה האמורה, ומשכך ראיתי לדחותה.

הבקשה נדחית אפוא. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 4,000 ש"ח.