רע"א 3299/13משה סיידון נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי נצרת, בע"א 27959-02-13 (כב' הנשיא י' כהן ) אשר דחה את בקשת המבקש להוספת ראיה בערעור.

2.

בבית משפט השלום, התנהל הליך אותו יזמה המשיבה כנגד המבקש ובמסגרתו עתרה לסילוק ידו ממקרקעין השייכים לה, לאחר שהקים בהם לטענתה קיוסק קבוע מבלי שקיבל לכך היתר ממנה או ממי מטעמה. תביעתה התקבלה ועל פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור, טען המבקש בין היתר כי המשיבה נתנה לו את הסכמתה המפורשת לשימוש במקרקעין. את טענתו זו ביקש הוא לתמוך בראיה נוספת שהיא פסק דין שניתן לזכותו בהליך אחר (ת"א 1245/91 משה סיידון נ' קיבוץ נווה איתן ). באותו מקרה, המשיבה צורפה כנתבעת פורמאלית ולטענתו הביעה את עמדתה המפורשת לעניין מעמדו של המבקש במקרקעין. לכן, יחד עם הודעת הערעור, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה להוספת ראיה. הבקשה נדחתה. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על כך שאין ספק כי מדובר בראיה שהייתה קיימת עובר למתן פסק הדין והיה באפשרותו של המבקש לגלותה בשקידה סבירה ואף בפחות מכך. זאת בייחוד לנוכח העובדה שפסק הדין שהוספתו מתבקשת ניתן לזכותו של המבקש. כמו כן, נקבע כי משום שבהליך בפני בית משפט השלום טען המבקש כי החזיק במקרקעין בידיעת המשיבה ובהסכמתה בהתנהגות, כעת הוא מושתק מלהעלות טענה הפוכה לפיה נתנה לו המשיבה הסכמה מפורשת לעשות בהם שימוש. בסופו של יום, ראה בית המשפט המחוזי בבקשתו זו של המבקש כניסיון לבצע מקצה שיפורים ותיקון טעויות כאשר ערכאת הערעור אינה הכתובת לכך.

3.

בבקשה זו טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את הבקשה להוספת ראיה מבלי להידרש או להביע עמדה בשאלת חיוניותה וחשיבותה של הראיה להליך. בדחיית הבקשה, יש לטעמו של המבקש פגיעה חמורה בקבלת יומו בבית המשפט, סתימת הגולל על הערעור לגופו ושמיטת הקרקע תחת רגליו. כך לא תתאפשר הוכחת טענתו העיקרית בדבר הסכמתה המפורשת של המשיבה לשימוש במקרקעין. עוד מוסיף המבקש כי מדובר בפסק דין שניתן לזכותו לפני 22 שנה. משך השנים ניהל המבקש מספר הליכים כנגד גורמים שונים ולטענתו לא יכול היה לדעת את תרומתו של פסק הדין להליך הנוכחי, וזו הסיבה שלא הציגו. לסיום סבור המבקש כי משום שפעל בתום לב ולא הייתה לו כל סיבה להסתיר את הראיה מעיני בית המשפט או המשיבה, יש להתיר את הוספתה, גם אם מחדלו הוא זה שהביא לאי גילויה בערכאה הדיונית.

4.

כלל ידוע הוא כי לא תתאפשר כדבר שבשגרה הגשת ראיות חדשות לערכאת הערעור, אשר לא היו בפני הערכאה הדיונית ערב מתן פסק הדין. הרציונאל הברור העומד מאחורי הכלל קשור בתפקידה של ערכאת הערעור ככזו שנועדה לבחון האם בהינתן התשתית העובדתית הקונקרטית שהונחה בפני הערכאה הדיונית המסקנה המשפטית אליה הגיעה נכונה וצודקת בנסיבות העניין. גישה אחרת תפגע בסופיות הדיון ועלולה לגרום לשמיעת הראיות בשני גלגולים. לכך יש להוסיף גם כי לרוב נהנית הערכאה הדיונית מיתרון של התרשמות מהעדים והראיות שהובאו בפניה ובחינת מהימנותם. עם זאת, לא מדובר בכלל בל יעבור ויתכנו מקרים חריגים אשר יצדיקו הגשת אותה ראיה גם בשלב מאוחר של ההליך. בעת בחינת בקשה כאמור, ייתן בית המשפט את דעתו גם לשאלה האם מדובר בראיות לצורך הוכחת עובדה שאירעה לפני מתן פסק הדין עליו מערערים, או שמא לאחר מכן. אם מדובר בעובדה שארעה לפני מתן פסק הדין כפי שקרה בענייננו, שומה על בית המשפט לבחון האם ידע המבקש על הראיה קודם לכן או יכול היה להשיגה בשקידה סבירה, והאם פעל בתום לב (ראו והשוו: ע"א 4126/05 סולימן דרויש חג'אזי נ' ועד עדת הספרדים, (20.06.06); ע"א 8128/06 יצחק לוינזון נ' נתנאל ארנון, (03.02.09)).

בנוסף, ובכדי שכללים פרוצדוראליים לא ימנעו מבית המשפט לברר את האמת, רשאי הוא להיעתר לבקשתו של בעל דין לאפשר הוספתה של ראיה חדשה בערעור, אם סבור הוא כי אותה ראיה דרושה לבית משפט "כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין" ( רע"א 1297/01

מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ,

פ"ד נה (4) 577, 579 (2001)). עוד נפסק כי לעיתים תותר אף הגשת ראיות נוספות בערעור גם כאשר מחדלו של בעל הדין הוא זה שהביא לאי גילוין בערכאה הדיונית, וזאת כאמור כשהבאת הראיות הינה בעלת חשיבות מיוחדת (רע"א 4321/08 עיריית לוד נ' פרבמן, (1.9.08)).

הראיה שהוספתה מתבקשת במקרה זה היא פסק דין שניתן לזכותו של המבקש בהליך אחר. מכאן שאין ספק כי המבקש ידע על קיומה לפני מתן פסק הדין בתיק הנוכחי. אולם, לנוכח חלוף הזמן והעובדה כי המבקש מנהל הליכים שונים מול מספר גופים, טוען הוא כי לא ידע את חשיבותו של אותו פסק דין להליך זה, ועל כן יש להותיר את הגשתו כעת.

בנסיבות העניין לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המדובר בפסק דין שניתן לזכותו של המבקש ודווקא העובדה כי הוא מנהל הליכים שונים מלמדת על כך שמדובר בעניין אשר היה בטיפול ומעקב כלשהו משך השנים, דבר אשר מחייב את המבקש להיות מודע לפסיקות השונות ותועלתן להליכים אותם הוא מנהל. לכך יש להוסיף כי המבקש שהינו מיוצג לאורך כל הדרך, בחר בקו הגנה מסוים בבית משפט השלום ובמסגרתו טען כי המשיבה הסכימה בהתנהגות לשימוש שעשה בקרקע. לכן, הבקשה אינה רק להתיר הגשת ראיה אלא אף לאפשר להעלות בערכאת ערעור טענה מהותית אשר משנה לחלוטין את קו הגנתו בפני הערכאה המבררת. יוצא כי רב הנסתר על הנגלה בעמדת המבקש.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כי מקרה זה הוא המקרה המתאים לסטות מהכלל המשפטי הנהיר לפיו אין להתיר הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור שלא היו בפני הערכאה המבררת.

5.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.