רע"א 3304/99 אחמד סולמאני נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שדחה את בקשת העורר לשחררו מאחר ומשפטו טרם החל, הגם שחלפו 30 יום מאז נעצר עד תום ההליכים בתיק פלילי 246/99 של בית המשפט המחוזי הנ"ל.

השתלשלות ההליך

1.ביום 11.3.99 הוגש נגד העורר בבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס לו עבירות תקיפה, איום והחזקת סמים. יחד עם הגשת כתב האישום נתבקש בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.ביום 31.3.99 החליט בית המשפט, כי העורר יוכל להשתחרר בערובה בחלופת מעצר לפי התנאים הבאים:

א.מעצר בית בשעות הערב והלילה בבית אחיו, חאלד סולמאני.

ב.ערבותו וערבות אחיו בסך 10,000 ש"ח.

ג.צו עיכוב יציאה מן הארץ.

ד.איסור מגע עם עדי התביעה.

3.העורר לא שוחרר, משום שלא הצליח להמציא את הערבויות שנדרש להמציא, וזאת לאחר שבית המשפט דחה בקשה שלו מ8.4.99- כי מעצר הבית יהיה בבית אמו של העורר. כן לא נענתה בקשת העורר כי האח עלי יהיה הערב וכי מעצר הבית יהיה בביתו של אח זה.

בית המשפט אמנם לא דחה את הבקשה, אך בקש לזמן את האח עלי לחקירה. דבר זה לא נעשה עד ליום הגשת הערר.

4.במקביל לבקשות הנזכרות בסעיף הקודם הגיש בא כוח העורר בקשה לשחרר את העורר משום שחלפה התקופה של 30 יום מהגשת כתב האישום ומשפטו לא החל.

בקשה זו נדחתה בהחלטה מ14.5.99-. החלטה אחרונה זו היא נשוא ערר זה.

הנימוק לדחיית הבקשה היה, שאין לראות את העורר כמי שנתון במעצר עד תום ההליכים, מפני שהרי ניתנה החלטה לשחררו בערובה בחלופת מעצר. אלא שהוא לא המציא ערובה זאת, ועדיין תלויה ועומדת בבית המשפט בקשה שלו להמרת החלופה בחלופה אחרת, בקשה שטרם הוכרע בה מפני שהערב המוצע לא זומן עדיין לחקירה על ידי בית המשפט.

בינתיים חלה התפתחות נוספת. התיק הועבר מבית המשפט המחוזי לבית משפט השלום. ביום 25.5.99, ערב הדיון בערר שלפני, בקשה באת כוח המדינה לקיים הקראת כתב אישום. עו"ד עומרי, הסניגור מטעם הסנגוריה הציבורית, התנגד לקיום ההקראה, מפני שהסנגור המטפל בתיק ומכיר את חומר הראיות נמצא בחו"ל, ולדעתו הבקשה החפוזה לקיום ההקראה באה רק כדי לנטרל את הערעור האמור להתקיים למחרת. לדעתו, קביעת המועד להקראה, מבלי לזמן את הסנגוריה 14 יום קודם לכן, היא "בלתי חוקית", ובקש לא לקיים את ההקראה.

השופט ג'ורג' אזולאי, שלפניו התקיים הדיון, החליט לקיים את ההקראה ביום 25.5.99 אך דחה את מתן התשובה לאישום ליום 15.6.90, כדי שהסניגור יוכל בינתיים ללמוד את חומר הראיות. לאחר מכן הועבר התיק לכבוד סגן הנשיא השופטת אביטל בית-נר, אשר דנה בשאלת מעצרו של העורר והחליטה לדחות את הדיון ל27.5.99-, דהיינו לאחר שיתקיים הדיון בבית המשפט העליון.

דנתי בבקשה ביום 26.5.99, דחיתי לעיון, אך קבעתי שבינתיים, עד למתן החלטה, יוחזק העורר במעצר, אלא אם כן יעמוד בתנאי חלופת המעצר שנקבעו בשעתו על ידי בית המשפט המחוזי.

ביום 3.6.99 שוחרר העורר בתנאי חלופת המעצר כפי שנקבעו על ידי כב' השופט ג'ראח בבית המשפט המחוזי ביום 31.3.99.

עובדה זו לא מייתרת את הדיון שבפני, ולא רק לצורך ברור השאלה האקדמית אם דינו של העורר לאחר שחלפו 30 יום ממעצרו היה כדין עצור או כדין משוחרר, אלא גם מפני שהסניגור סבור, שמן הדין היה לשחרר את העורר ללא כל תנאי שכן, חלפו יותר מ30- יום מאז מעצר. לדעת הסניגור, הדיון עוד לא החל והקראת כתב האישום ביום 25.5.99 היא אפס מעשה, משום שלא ניתנה לסנגוריה הזמנה 14 יום לפני ההקראה, כפי שנדרש בתקנה 20א(1) לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד 1974.

לפני שאדון בערר ביתר הרחבה, עלי לפרט מעט יותר את נמוקי ההחלטה של כב' השופטת ד"ר נאוה אפל דנון מבית המשפט המחוזי בנצרת מיום 14.5.99, שהיא נשוא הערר.

כאמור, השופטת מציינת, שלצורך סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו1996-, יש לראות את העורר כמשוחרר בערובה. אך היא מוסיפה ואומרת, שאילו לא היתה מגיעה למסקנה שסעיף 60 לחוק המעצרים לא חל היתה משחררת את הנאשם בערובה לפי התנאים המגבילים שקבע כב' השופט ג'ראח בהחלטתו מיום 31.3.99.

בשולי הדברים מעירה השופטת, כי לדעתה המשפט החל מנמוק נוסף והוא, שהעורר נלקח לפי בקשתו לבית משפט השלום בטבריה ביום 17.3.99 לצורך הוצאת צו הסתכלות. אינני דן בנושא זה. בא כוח העורר חזר בו מן הבקשה לצו הסתכלות ולא הוצא צו הסתכלות. כל הדיון בענין זה התנהל בתיק המעצרים ולא בתיק המשפט. ובשלב זה אין כנראה מחלוקת בין באי כח בעלי הדין שהדיון בקשר להסתכלות פסיכיאטרית לא התחיל את המשפט.

לגופו של ענין קיבלה השופטת את עמדת בא כוח המדינה, כי פירוש שיראה בעורר אדם הנתון במעצר לצורך הסעיף 60 לחוק המעצרים יעודד עצורים ששוחררו בערובה שלא להמציא ערובה במשך 30 יום ואז, אם לא תבוצע הקראת כתב אישום, ישוחררו ללא כל תנאי. השופטת הנכבדה היתה בדעה, שהסנגור לא יכול בעת ובעונה אחת להגיש בקשות הנוגעות לחלופת המעצר ובעוד עניינים אלו תלויים ועומדים, לטעון שחלף הזמן הקבוע בסעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי ושיש לשחרר את הנאשם ללא תנאים. עם כל הכבוד, אינני מסכים לדעה זאת. לדעתי, אין לחשוש מפני נצול לרעה של תנאי חלופת המעצר או השחרור בערובה על ידי הנאשם.

א.התביעה יכולה לעקוב אחרי הליכי השחרור ואם אדם שקיימת לגביו החלטה לשחררו בערובה, אינו ממציא ערובה ואינו משתחרר, ניתן לקיים את קריאת כתב האישום נגדו בתוך 30 יום.

ב.המחוקק חזה מראש אפשרות שהנאשם אינו ממציא ערובה אף על פי שיש לו אפשרות להמציאה. לכן קבע בסעיף 60 האמור שהנאשם ישוחרר מן המעצר בערובה או ללא ערובה. אם קיים חשש אמיתי שנעשה שימוש שלא בתום לב על מנת להשתחרר ללא תנאי ולהתחמק מן המשפט יחליט בית המשפט על שחרור בערובה.

לגופו של עניין אינני רואה כיצד אפשר לומר על אדם,הנתון במעצר מבחינה פיסית, שהוא משוחרר.

בבית משפט זה נפלה מחלוקת בדבר, האם תוקפו של צו המעצר פג מאליו עם חלוף 30 הימים והמשפט לא החל, ואז חייבים לשחררו ללא צו נוסף של בית המשפט, כדעת השופטת דורנר בבש"פ 7721/95 (פד"י מט 166), או שאי אפשר לשחרר את העצור ללא החלטת בית משפט גם אם חלפו הימים הקבועים בחוק והמשפט לא החל, כדעת השופטת ביניש בבש"פ 196/97 מרטין נ' מ.י. (פד"י נ' (5) 591, בע' 595) וכדעת השופט אנגלרד בבש"פ 1649/99 סלם מטר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

לזאת אפשר להוסיף, כי גם בבג"צ 5910/98 ג'אמל עבד אל חכים נ' היועץ המשפטי לממשלה, שבו נטענה טענה שכתב האישום לא הוקרא לנאשם שהיה במעצר תוך 30 יום מהמעצר, נאמר:

" לפנים מן הצורך נוסיף גם כי לו נפל פגם בהקראת כתב האישום, צו המעצר המקורי ששם את העורר במעצר עד תום ההליכים לא היה מתבטל באופן אוטומטי. על העורר היה לפנות לבית המשפט שהשית עליו את המעצר ולעתור לשחרורו. לכן העתירה לבית משפט זה לא היתה במקומה".

אני מוסיף לזה, בכל הענווה, נימוק נוסף. מלשון הסעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו1996- נובע, שהשחרור הוא על ידי בית המשפט, שכן נאמר שם:

" נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר בערובה או ללא ערובה".

לדעתי, ההחלטה אם לחייב בערובה או לא ומה הם תנאי הערובה, החלטה של בית משפט היא.

סכומו של דבר נראה לי כל זמן שלא נתנה החלטה על ידי בית המשפט לשחררו אין הנאשם משוחרר גם אם חלפו 30 יום מאז מעצרו ומשפטו טרם החל.

הכל מסכימים גם, כי משהחל משפטו של הנאשם, מוסמך בית המשפט לחזור ולעצרו אם קיימת עילת מעצר לפי סעיף 21 לחוק המעצרים (ראה ב"ש 242/66 עמר נ' היועץ המשפטי לממשלה פד"י כ(4) 582).

לכן מיקדו באי כח בעלי הדין את טענותיהם בשאלה האם החל משפטו של העורר או לא. הדיון הזה אינו תיאורטי גרידא, מפני שאם לא החל המשפט, מאפשר הסעיף 60 הנ"ל אמנם לחייב את הנאשם במתן ערובה, אך ספק הוא האם תנאי מעצר הבית שהוטלו כחלופת מעצר יכולים להוות גם תנאי מתנאי הערבות.

לדעת הסניגור הציבורי, מר בכר, הקראת כתב האישום בטלה מעיקרא, משום שהיא נעשתה בניגוד לתקנה 20א(1) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד1974-, הקובעת כי הזמנת נאשם והודעה לסניגור, שכתב האישום הוגש מטעם היועץ המשפטי לממשלה או מטעם פרקליט מפרקליטות המדינה, תיעשה "לא פחות מארבעה עשר ימים לפני המועד הקבוע למשפט".

אין דעתי כדעתו. זהו פגם שניתן לרפאו. הזמן נקבע בתקנה על מנת לתת לסניגוריה שהות ללמוד את חומר הראיות וליעץ לנאשם כיצד להשיב. במקרה זה דחה השופט את מתן התשובה למועד מאוחר יותר ובזה נרפא הפגם.

החלטתה של כב' השופטת ד"ר נאוה אפל דנון בבית המשפט המחוזי בנצרת מיום 14.5.99 בדין יסודה.

אני גם מסכים עם דבריה של השופטת הנכבדה, כי גם אם היה מקום לשחרר את העורר, הרי בנסיבות תיק זה היה צריך לשחררו בערובה באותם תנאים שנקבעו בהחלטה מ31.3.99-, שכן מדובר במקרה של אלימות חמורה של אב כלפי בנו הלוקה בנפשו. אלא שספק בעיני, אם ניתן לכלול בתנאי הערובה גם מעצר בית כאשר משחררים נאשם לפי הוראות הסעיף 60 הנ"ל. שכן מעצר בית אינו בין תנאי הערובה הנמנים בסעיף 48(א) של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996-.

כאמור, ניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון, שכן סבורני שהדיון החל ובדין נדחתה בקשתו של העורר.

הערר נדחה.