רע"א 3324/10 חיים בוכריס נ. מירב אוהב מיון

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א'

שילה ) ברע"א 23174-01-10 מיום 22.3.2010.

העובדות הצריכות לעניין והליכים קודמים

1.

המשיבה היא בעלת זכות חכירה לדורות של בית פרטי ברח' קדם 169 בשוהם הידוע כחלקה 11/1 בגוש 6853 (להלן: הבית ), שהגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשים. במסגרת התביעה טענה המשיבה כי הסכם השכירות לפיו שכרו המבקשים את הבית הסתיים ביום 9.3.2008 ואף על פי כן לא פינו המבקשים את הבית. משכך, ביקשה המשיבה את סילוק ידם של המבקשים מהבית, וכן פיצוי כספי בשל האיחור בפינוי הבית ובגין חוב דמי שכירות.

2.

המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן. בבקשתם טענו המבקשים כי בין הצדדים הסכמות המאיינות את טענות המשיבה. בכלל זאת פרטו המשיבים אודות השתלשלות האירועים בקשר עם הבית. לטענת המבקשים, בחודש פברואר 2001 התקשרה המשיבה, באמצעות אביה, בהסכם עם הורי המבקש 1 למכירת הבית תמורת סך של 407 אלף דולר. לטענת המבקשים, הסכם זה בוטל בחודש מרץ 2003 עקב אי יכולתם של ההורים להעמיד את יתרת התשלום. יחד עם זאת, המבקשים טוענים, כי הוסכם בין הצדדים כי הם ימשיכו להתגורר בבית כאשר ניתנה להם התחייבות כי בחלוף שלוש שנים ממועד ביטול הסכם המכר תינתן להם האפשרות לרכוש את הבית. מועד זה נקבע, לטענת המבקשים, לבקשת אביה של המשיבה שכן בחלוף שלוש שנים ממועד ביטול הסכם המכר לא יוטל מס שבח בגין מכירת הבית. לטענת המבקשים, רצונו של אביה של המשיבה להימנע מחיוב במס שבח הוא שהביא לאי כריתתו של חוזה מכר חדש, ומסיבה זו הסתפקו הצדדים בחתימה על זיכרון הדברים לעיגון התחייבות זו. לטענת המבקשים, במהלך השנים שולמה על ידם תמורה כוללת של 608 אלף ש"ח המהווים 35% משווי הבית. לטענת המבקשים, בחלוף שלוש שנים ממועד ביטול הסכם המכר, פנו לאביה של המשיבה בבקשה להשלים את יתרת התמורה בגין הבית ולקנות את הבית. לטענת המבקשים, אביה של המשיבה סירב להשלים את העסקה בטענה כי הוא זקוק לדחייה של שנה נוספת במכירת הבית, על מנת שלא לחוב במס השבח בגין העסקה. לטענת המבקשים, הם נעתרו לבקשת אביה של המשיבה. המבקש 1 אף נעתר לבקשתו לחתום על הסכם שכירות לשנה נוספת ביום 25.4.2007, כאשר לטענת המבקשים הדבר נעשה על מנת להציג בפני רשויות המס ראיה לכך שהבית מושכר.

על בסיס מסכת עובדתית זו טענו המבקשים כי הסכם השכירות הינו הסכם למראית עין בלבד "שנכתב לצרכי מס גרידא" וכי התשלומים שהועברו על ידם במרוצת השנים למשיבה לא היו דמי שכירות אלא תשלומים על חשבון התמורה בגין רכישת הבית.

3.

רשמת ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת ע' אייזדורפר ) קבעה כי יש ליתן למבקשים רשות להתגונן. הרשמת קבעה כי נסיבות המקרה מחייבות עריכת בירור עובדתי מקיף וכי לא ניתן לקבוע בשלב זה כי גרסת המבקשים קרסה.

4.

המשיבה הגישה ערעור על החלטת הרשמת לבית משפט השלום בפתח-תקווה בו טענה כי הסכם המכר היחידי שהיה קיים בין הצדדים בוטל בשל חוסר יכולתם של הורי המבקש 1 להעמיד את יתרת התמורה לצורך רכישת הבית. לטענת המשיבה, הסכמי השכירות בין הצדדים, לרבות הסכם השכירות משנת 2007 לא היה פיקטיבי ובמסגרתו ויתרו המבקשים על כל טענותיהם בדבר הבטחות למכירת הבית. בנוסף, טענה המשיבה כי האופציה שניתנה למבקשים לרכוש את הבית על פי זיכרון הדברים משנת 2004 חלפה בשנת 2007 מבלי שהמבקשים העמידו את יתרת התמורה.

5.

בית משפט השלום (כבוד השופט נ' שטרנליכט ) קיבל את הערעור באופן חלקי במובן זה שלא נתן למבקשים רשות להתגונן בפני תביעת הפינוי, אך התיר למבקשים להתגונן בפני התביעה הכספית. בהחלטתו קבע בית המשפט השלום כי אף לשיטת המבקשים פקעה האופציה שניתנה להם לטענתם לרכישת הבית מבלי שזו מומשה ולכן אין להם זכות להמשיך ולהחזיק בבית.

6.

המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי וטענו כי בית משפט השלום טעה כשנמנע מלהתיר להם להתגונן כנגד סעד הפינוי שהתבקש במסגרת התביעה.

בית המשפט המחוזי דן בבקשת רשות הערעור כבערעור, קיבל את הבקשה והתיר למבקשים להתגונן כנגד סעד הפינוי בכפוף להפקדת ערובה כספית בסך של 750,000 ש"ח. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי "אין לומר שהגנת המבקשים קרסה", אך כי הגנתם "דחוקה ביותר".

7.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקשים

8.

במסגרת בקשת רשות הערעור חוזרים המבקשים בפירוט על טענותיהם בהליכים הקודמים. בנוסף, טוענים המבקשים כי אין להם את היכולת הכלכלית להעמיד את הערובה שעל הפקדתה הורה בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, סכום זה "אינו עומד ביחס" להוצאות או לנזקים שעלולים להיגרם למשיבה כתוצאה מניהול ההליכים בתביעה ומאיין את יכולתם להתגונן בפני התביעה. עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי לא העניק משקל ראוי לטענותיהם העובדתיות השונות. לבסוף, טוענים המבקשים כי יש מקום לייתן רשות ערעור נוכח העוול והנזק הבלתי הפיך שייגרם להם ככך שפסק הדין יישאר על כנו.

טענות המשיבה

9.

בתגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע, סומכת המשיבה את ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת התגובה חוזרת המשיבה על טענותיה בהליכים הקודמים ומוסיפה וטוענת כי גובה הערבות שנקבע ראוי שכן אף אם יתקבלו טענות המבקשים במסגרת התביעה, הרי שאף לשיטתם עדיין יצטרכו להשלים את יתרת התמורה בגין הבית, כאשר הסך שיופקד כערובה אינו עולה על תמורה זו. בנוסף, טוענת המשיבה כי הסך שבית המשפט המחוזי הורה על הפקדתו אינו עולה על סך הכספים שהמבקשים חייבים לה. עוד טוענת המשיבה כי המבקשים הודו כי חשבון בבנק מוגבל ושהמבקש 1 הוכרז בעבר כפושט רגל. משכך, טוענת המשיבה כי בהעדר הפקדה של הסך עליו הורה בית המשפט המחוזי היא עלולה למצוא את עצמה לפני שוקת שבורה ככל שיינתן פסק דין לזכותה.

עוד טוענת המשיבה כי בקשת רשות הערעור אינה מקימה עילה לדיון ב"גלגול שלישי" שכן היא אינה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים.

דיון והכרעה

10.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מגדרו של הסכסוך הקונקרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3)123 (1982), ואולם הבקשה שלפניי לא מעוררת שאלה כאמור. הבקשה כולה נסבה על גובה הערבות שקבע בית המשפט המחוזי ואיני סבור כי זוהי שאלה החורגת מגדרו של הסכסוך הקונקרטי.

למעלה מהצורך אציין כי הגם שסכום הערבות אותו קבע בית המשפט המחוזי הינו גבוה, איני סבור כי בנסיבות העניין קביעתו של סכום זה אינה ראויה. המבקשים אינם טוענים כי עסקת מכר הבית הושלמה. לכאורה טענותיהם אינן יכולות אף לבסס זכות שביושר. לכל היותר, דומה כי קבלת טענותיהם תוביל לתוצאה כי יש בידיהם האופציה לרכוש את הבית, אופציה המותנית מעצם טבעה במימושה. מתקשה אני לראות כיצד טענות אלה מאיינות את זכות המשיבה - כבעלת הזכויות בבית - לדרוש את פינוי המבקשים כעת. על כך אוסיף כי אף לשיטת המבקשים, עם הפקדת הערבות ואם אביא בחשבון את תשלומי דמי השכירות שלטענתם שולמו על חשבון התמורה, יצברו הסכומים לכדי 70% מהתמורה עליה הוסכם בין הצדדים.

משכך, אין לומר כי גובה הערבות שעל הפקדתה הורה בית המשפט המחוזי אינו ראוי [וראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009) 413]. אוסיף, כי בצדק הבחינו בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי בין טענות המבקשים בקשר עם הסעד הכספי שהתבקש ובין טענות המבקשים בקשר עם סעד הפינוי שהתבקש. טענות המבקשים - ככל שתוכחנה - מהוות הגנה ראויה מפני הסעד הכספי שהתבקש, וזאת להבדיל מהקשיים הרבים שמעוררות לכאורה טענות המבקשים כהגנה מפני תביעת הפינוי, כפי שעמדתי על כך לעיל.

11.

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית. למען הסר ספק, הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 2.5.2010 בטל.

12.

בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.