פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
5587/10
בפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
המבקשים:
1. חיים בוכריס
2. לימור בוכריס
נ ג ד
המשיבה:
מירב אוהב ציון
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז ברע"א
23174-01-10 שניתנה על ידי כבוד השופט א' שילה ביום 5.7.2010
בשם המבקשים:
עוה"ד ע' טרייסטר
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט א' שילה ) במסגרת רע"א 23174-01-10 מיום 5.7.2010 בה נדחתה בקשה מטעם המבקשים להארכת המועד שקבע בית המשפט המחוזי להעמדת ערבות מטעמם כתנאי למתן רשות להתגונן.
1.
על העובדות הצריכות לעניין ועל ההליכים הקודמים בין הצדדים, עמדתי במסגרת החלטתי ברע"א 3324/10 בוכריס נ' אוהב ציון (לא פורסם, 6.5.2010). בתמצית, אציין כי ביום 22.3.2010 קיבל בית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים והורה כי תינתן להם רשות להתגונן מפני תביעה שהגישה נגדם המשיבה לסילוק ידם מבית בו הם מתגוררים. בית המשפט המחוזי התנה את מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה בסך של 750 אלף ש"ח תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית משפט זה, במסגרתה ניתן ביום 2.5.3010 צו לעיכוב ביצוע פסק הדין. צו זה בוטל עם דחיית בקשת רשות הערעור במסגרת החלטתי הנזכרת לעיל.
2.
ביום 21.6.2010 פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן ארכה להפקדת הערובה. בבקשתם טענו המבקשים כי הצליחו לגייס עזרה מצד שלישי בגיוס הסכום הנדרש כערובה.
3.
ביום 5.7.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו כי אין הוא מוסמך ליתן את הסעד המבוקש, וזאת מאחר שהדיון בבקשה הסתיים וכן מאחר שהוא חורג מבקשת רשות הערעור שהייתה לפניו.
4.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
5.
בגדר הבקשה, טוענים המבקשים כי לבית המשפט המחוזי הייתה הסמכות להאריך את המועד להפקדת הערבות, וכי בקשה זו לא חרגה מהעניין שהיה מונח לפניו. כן טוענים המבקשים כי יש מקום להתערבות בית משפט זה בהחלטת בית המשפט המחוזי שכן משמעותה היא מניעת אפשרות ההגנה מפני התביעה שהגישה המשיבה. בד בבד לבקשה הוגשה בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, מכוחו ייאסר על המשיבה להמשיך בהליכי הפינוי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בהם נקטה על מנת לממש את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
6.
לאחר עיון בבקשה, סבורני כי אין בידי להיעתר לה. ראשית, הבקשה אינה מעלה שאלה החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים ואין בה כדי לגרום עיוות דין למבקשים.
7.
יתר על כן, ולגופו של עניין: פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בחודש מרץ 2010 והחלטתי בבקשת רשות הערעור ניתנה בחודש מאי 2010. רק בחודש יוני 2010 פנו המבקשים וביקשו ארכה להעמדת הערבות. את בקשת רשות הערעור שלפניי, הגישו המבקשים 20 יום לאחר מתן החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את בקשתם להארכת מועד. המבקשים היו ערים היטב לכך כי יהיה עליהם להעמיד את הערובה תוך 30 יום מיום דחיית בקשת רשות הערעור הראשונה שהגישו לבית משפט זה, ואף על פי כן לא עמדו במועד זה.
8.
בעניין דומה עמדתי על כך כי "את הבקשה להארכת מועד יש להגיש ללא שיהוי, עובר לתום המועד, בסמוך לפקיעתו או כאשר המבקש נוכח לדעת שלא יהיה מסוגל לעמוד במועד שהוקצב לו"
[ראו: רע"א 6241/08
זילבר נ' אהרוני
(לא פורסם, 17.11.2008); וכן ראו ע"א 725/81
ענבתאויי נ' חסון , פ"ד לו (4) 663, 668 (1982)]. אמנם, בית המשפט נמנע מיישום נוקשה ודווקני של כללים פרוצדוראליים [ראו למשל: ע"א 1782/06
משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ , פסקה 9 לפסק הדין (לא פורסם, 6.4.2008)]. יחד עם זאת, נוכח התנהלות המבקשים, לא מצאתי כי יש מקום להתערבות בית משפט זה בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, שסבר כי אין מקום להאריך את המועד להפקדת הערובה.
9.
על כך אבקש להוסיף את הדברים הבאים: לבית המשפט אמנם סמכות טבועה להאריך מועדים לביצוע שנקבע בפסק דין, אך השימוש בסמכות זו תעשה במקרים מיוחדים וחריגים בלבד, כאשר בית המשפט שוכנע כי לפניו נסיבות יוצאות דופן ושיקולים כבדי משקל להאריך מועדים אלו, כך למשל כאשר התקיימו נסיבות שמונעות את העמידה במועד, ונסיבות אלה אינן תלויות במי שהיה חייב בביצוע [ראו: אורי גורן
סוגיות בסדר דין אזרחי
774-773 (מהדורה עשירית, 2009) וכן ראו: ע"א 230/87
שקולניק נ' זכאי ,
פ"ד מו(3) 279 (1992); רע"א 1233/91
ג'רבי נ' בן-דוד , פ"ד מה(5) 661, 668 (1991)].
10.
לא מצאתי בטיעוני המבקשים נימוק המלמד כי המקרה שלפניי הוא בגדר אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם שיקולי הצדק מחייבים מתן ארכה לשם "עשיית צדק". בסופו של יום, המבקשים ידעו מזה זמן רב כי עליהם להפקיד את הערובה שעל הפקדתה הורה בית המשפט המחוזי ונמנעו מלעשות כן. למבקשים אף הייתה שהות ארוכה למדי על מנת להיערך להפקדת הערובה, ואף על פי כן לא השכילו לנצל זמן זה לשם כך. רק לאחר שהמשיבה החלה נוקטת נגדם בהליכי הוצאה לפועל, הגישו הם את בקשת הארכה, ואולם, בכך אין כדי להקים נסיבות יוצאות דופן כאמור לעיל.
11.
הבקשה נדחית איפוא, וממילא מתייתרת הבקשה למתן סעד זמני. משלא התבקשה תגובת המשיבה, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ד באב התש"ע (25.7.2010).
ש ו פ ט