רע"א 3335/05 רינה גולן נ. מדינת ישראל

1.המבקשת הגישה ביום 14.2.01 ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על צווים שהוציא פקיד השומה ירושלים (להלן: המשיב ), בהם קבע בהתאם לסעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה לפי מיטב השפיטה את הכנסתה החייבת של המבקשת בשנות המס 1995-1998. המשיב הגיש בתגובה את נימוקי השומה מטעמו ביום 26.7.01. ביום 19.6.02 ניתן פסק דין על-ידי בית המשפט הדוחה את הערעור מהטעם שלא הוגשו נימוקי ערעור מטעם המבקשת.

ביום 5.2.03, כשבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין, הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין בטענה כי הודעת הערעור כללה בתוכה את נימוקי הערעור, וכי בא-כוח המבקשת בהיסח הדעת ובתום לב לא קיבל את פסק הדין לידיו. ביום 23.2.03 דחה בית המשפט את הבקשה. בית המשפט קבע כי על אף שבהודעת הערעור יש פירוט מסוים מעבר למקובל, לא היה ניתן להבין מתוכה כי היא כוללת גם נימוקי ערעור, שכן היא אינה מתייחסת לנימוקי השומה המפורטים. כמו כן ציין כי המבקשת לא טרחה לברר מדוע לא נקבע התיק לדיון, בירור שהיה מעלה כי עליה להגיש נימוקי ערעור. בית המשפט זקף לחובת המבקשת אף את הגשת הבקשה לביטול פסק הדין באיחור רב, של שבעה חודשים כאמור, מבלי לתת לכך טעם מלבד היסח דעת בתום לב, וציין את חשיבותו של הבירור המהיר של חבות במס ואת האינטרס של שני הצדדים בסופיות הדיון. כמו כן הדגיש את חשיבותם של נימוקי הערעור. בית המשפט העיר כי לו היה מדובר בתקלה קצרת מועד יתכן והיה ניתן לאפשר למבקשת להגיש נימוקי ערעור חדשים ומפורטים כדבעי, אך במצב הדברים האמור אין לכך מקום.

2.המבקשת טוענת כי טעה בית המשפט בכך שהעדיף את עיקרון סופיות הדיון על פני דיון לגופם של דברים. לטענתה הודעת הערעור שהגישה כוללת נימוקי ערעור. כמו כן היא טוענת כי דחיית הערעור גורמת לה נזק עצום בעוד שלמשיב לא היה נגרם כל נזק מדיון בערעור גופו.

3.דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה במחלוקת, והמבקשת אף לא טענה לכך (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). עם זאת, ברצוני לומר מספק מילים אף לגופה של הבקשה.

4.ככלל הפסיקה הנוגעת לטעויות בדין או טעויות משרדיות שעניינן בסדרי דין מתחלקת לשתי מגמות מרכזיות: המגמה הנוקשה יותר הדבקה בסדרי הדין ואינה מאפשרת סטייה מהם אלא במקרים חריגים; ומנגד הגישה הגמישה יותר שמוכנה לקבל הסברים של בעלי דין או באי כוחם בדבר טעויות משרדיות, טעויות שבדין, ובנסיבות מיוחדות אפילו מוחלת על רשלנות וזלזול בסדרי הדין (ראו למשל, בנוגע לביטול החלטות שניתנו שלא בפני בעל דין, בספרו של י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 738-741; ובנוגע להארכת מועדים, בעמ' 889-896 ). באופן עקרוני נוטה אני לגישה השניה, גישה המבקשת שלא להתמקד בכללים נוקשים של פרוצדורה, ומוכנה לתת פתח להסבריו של הצד הטוען לטעות ולאפשר לו, במקרים ראויים, לתקן טעותו (ראו דברי באשר למגמה להגמשת כללים פרוצדוראליים וצורניים בדנ"א 7818/00 אהרון נ' אהרוני (לא פורסם, ניתן ביום 22.3.05), בפסקה 29 לפסק דיני) .

עם זאת, במקרה שבפניי אני סבורה כי אין מקום לכך. התנהלותה של המבקשת לאורך כל ההליך נגועה טעויות ומחדלים שבסדרי דין, שלא ברור אם הן נובעות מזלזול במערכת ובכלליה או מרצון להתחמק מתשלום המס למשיב: המבקשת לא הגישה את נימוקי הערעור לאחר הגשת נימוקי השומה מטעם המשיב, וזאת בהתאם לתקנה 5 לתקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), תשל"ט-1978. כפי שסבר אף בית המשפט המחוזי, לא ניתן לראות בהודעת הערעור שהגישה נימוקי ערעור, וזאת הן מבחינת סדרי הדין הקבועים בתקנות, והן מבחינה מהותית של הודעת הערעור שהוגשה. במשך 11 חודשים לא טרחה המבקשת לברר מה עלה בגורל הודעתה, ואז ניתן פסק הדין הדוחה את ערעורה. רק שבעה חודשים לאחר מכן הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין בנימוק כי בתום לב ובהיסח הדעת לא הגיעה ההחלטה לידי בא-כוחה של המבקשת, וזאת ללא כל הסבר נוסף. יתרה מכך, ההחלטה עליה פונה המבקשת למתן רשות ערעור ניתנה ביום 23.2.03- יותר משנתיים לפני הגשת בקשת רשות הערעור! המבקשת טוענת לעניין זה כי ההחלטה הומצאה לידי בא-כוחה על-ידי המשיב רק ביום 21.3.05, והמשיב אשר קיבל את ההחלטה רק ביום 20.2.05 החל את הליכי הגביה בימים אלו בלבד. עם זאת, המבקשת לא צירפה כל מסמך המעיד על נכונות דבריה ואף לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשתה. מעבר לכך עולה שוב התמיהה מדוע לא טרחה המבקשת לברר במהלך השנתיים שחלפו מה עלה בגורל בקשתה לביטול פסק הדין.

אשר על כן הבקשה נדחית.