רע"א 3388/14 קרמיטל אי . אל . בע"מ נ. וילאר נכסים (1985) בע"מ

1.

בבית משפט השלום בתל אביב-יפו התבררה תביעת המשיבה נגד המבקשים. המשיבה טענה, בין היתר, כי המבקשים הגישו נגדה, במסגרת בוררות ובחוסר תום לב, תביעה כוזבת. בקצרה ייאמר, כי המבקשים ייחסו למשיבה, בין היתר, פגיעה עסקית קשה שגרמה להם, על פי הנטען, נזק של כ-10 מליון ש"ח. המשיבה עמדה, אפוא, בפני סיכון של ממש, מה שחייב אותה לנקוט באמצעים שונים כדי להתגונן מפניו. בין היתר, שכרה המשיבה שירותיו של חוקר פרטי (להלן: החוקר ) שיצא בשליחותה להונג-קונג על מנת להתחקות אחר הנטען על-ידי המבקשים. בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי תבעה המשיבה מהמבקשים פיצויים על ההוצאות והנזקים שנגרמו לה נוכח טענות הסרק שהעלו המבקשים נגדה במסגרת הבוררות.

בית משפט השלום קבע כי המבקשים אכן אחראים לנזק שנגרם למשיבה בגין טענות השווא שהעלו נגדה, ככל שנזק זה הוכח. באשר לכיסוי עלות החוקר מצא בית משפט השלום, כי כיוון שהתשלום לחוקר נעשה בפועל על-ידי החברה-האם של המשיבה, ואילו המשיבה לא נשאה בתשלום זה בעצמה, כאשר החברה-האם לא צורפה כתובעת נוספת, הרי שלא ניתן לקבוע שנגרם למשיבה נזק בגין התשלום לחוקר, ונדחתה התביעה הנוגעת להוצאה הנ"ל.

3.

ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי נתקבל בכל הנוגע לתשלום לחוקר (ונדחה בעניינים אחרים שאינה רלבנטיים לבקשה דנא). בית המשפט המחוזי קבע כי לא היה מקום לדחות את תביעת המשיבה בפריט האמור רק משום שהתשלום לחוקר בוצע באמצעות החברה-האם. זאת, שכן דחיית התביעה מביאה לכך שהמבקשים "מזוכים בטובת הנאה שאינה מגיעה להם, ומצד שני נגרם חסרון כיס למערערת [המשיבה – צ.ז .], המוחזקת כמי שחייבת – ולו בבחינת חובה מוסרית – להחזיר את ההוצאה לחברה-האם".

בית המשפט המחוזי חייב, אפוא, את המבקשים לשלם למשיבה סכום של 185,328 ש"ח, בצירוף הפרשים ממועד הגשת התביעה לבית משפט השלום (9.1.2005), ובתוספת שכר טרחת עורך-דין בשיעור 17.7 אחוזים.

מכאן בקשת רשות הערעור.

4.

בבקשתם טוענים המבקשים כי פסק דינו של בית משפט קמא: "מבקש לחולל מהפכה – לא פחות – בדיני הנזיקין ובדיני התאגידים בישראל, להביא לכך שבעל דין שאינו הניזוק ולא סבל שום נזק , רשאי יהא לתבוע נזק נטען של אחר, ללא שהאחר הביע הסכמה לכך; ולאפשר מצב בו חברה אחת תוכל לטעון לזכות של חברה אחרת, ללא כל ראיה או צידוק עובדתי לכך שהחברה האחרת כלל יודעת על נטילת זכותה, וזאת על בסיס 'חובה מוסרית' ערטילאית" (ההדגשה במקור).

דיון והכרעה

5.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, מצאתי כי דינה להידחות מבלי להורות על הגשת תשובה.

6.

ביסוד הטיעון שבפי המבקשים מצויה ההנחה לפיה המשיבה אינה הניזוק והיא לא סבלה שום נזק. אין לקבל הנחה זו. כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, ברור כי בשל התנהגותם העוולתית של המבקשים נגרם למשיבה נזק. חלק מאותו נזק התבטא בצורך (שנמצא על-ידי בית משפט השלום מוצדק) להתקשר עם החוקר כדי להדוף את טענות הסרק שהעלו המבקשים כנגד המשיבה במסגרת הליכי הבוררות שהתנהלו ביניהם. בית משפט השלום אף מצא כי העלות הכרוכה בכך היתה סבירה בנסיבות. במצב זה קמה למשיבה עילת תביעה לתבוע את נזקה זה. העובדה שצד שלישי היטיב את נזקה של המשיבה ונשא בפועל בתשלום לחוקר, אינה שוללת, מניה וביה (כנטען בבקשה דנא) את עילת התביעה של המשיבה נגד המבקשים.

השאלה, מתי הטבה שניתנה לניזוק על-ידי צד שלישי מביאה לכך שהמזיק רשאי להפחית מהפיצוי אותו הוא חייב לניזוק את סכום ההטבה, אינה שאלה קלה וניתנו לה תשובות שונות בהתחשב, בין היתר, בהסדר החקיקתי הקיים בתחום הספציפי בו עסקינן (אם קיים, כמו למשל בקשר להטבת נזקי גוף). במצב הדברים בו מדובר בהטבה שאינה ניתנת על יסוד חובה שבדין (לרבות מכוח חוזה), נראה כי הדבר אינו מקנה למזיק את הזכות שסכום ההטבה יופחת מהנזק שנגרם:

"השאלה מה השפעה נודעת על היקף הנזקים שבגינם חייב המזיק לפצות את הניזוק, לטובות הנאה שהניזוק מקבל מצד שלישי היא אחת השאלות הסבוכות בדיני הנזיקין. סיבוך זה מקורו כפול: ראשית, משום שענין לנו כאן לא ביחס הרגיל מזיק-ניזוק, אלא ביחס משולש מזיק-ניזוק-מיטיב; שנית, משום שהפתרונות לשאלה הם רבים ומגוונים. ניתן לגרוס כי הניזוק זכאי לקבל את מלוא הנזק מהמזיק בלא להתחשב כלל בהטבה, וכן את ההטבה מהמטיב; ניתן לסבור כי ההטבה מפחיתה את הפיצוי לו זכאי הניזוק מהמזיק; וניתן אף לקבוע כי הניזוק יפוצה על מלוא נזקו, בלא להתחשב בהטבה, תוך הטלת חובה על הניזוק לשיפויו של המיטיב. נראה שכל אחד מהפתרונות הללו אומץ לענין סוג זה או אחר של טובת הנאה, מבלי שהפסיקה בארץ ומחוצה לה – הצליחה לקבוע עיקרון אחיד שיש בו לפתור את המצבים האפשריים (...).

בכל

הנוגע לטובות הנאה שניזוק קיבל מצד שלישי, הפועל ללא כל חובה חוקית, אלא מתוך מניע מוסרי, מקובל על הכל כי טובת הנאה זו אינה מפחיתה את סכום הפיצויים לו זכאי הניזוק מאת המזיק לולא ההטבה (...). הטעם העיקרי של הלכה זו הוא כי המיטיב ביקש להיטיב עם הניזוק ולא עם המזיק. ...

...

ואם תישאל השאלה אם אין בפיתרון זה כדי להיטיב את מצבו של הניזוק לאחר התאונה לעומת מצבו לפניה, הרי התשובה לכך היא כי יש להניח כי הניזוק יבקש להשיב את ההטבה לנותנה מתוך רגש של חובה מוסרית לעשות כן, ובמקרים מתאימים רשאי אף בית המשפט להורות כי המוטב-הניזוק ייעשה כן ... " (ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס פ"ד לד(3) 551, 554-553 (1980)).

ומנגד - כאשר חייב הניזוק, מכוח הדין (לרבות חיוב שמכוח חוזה), להשיב למיטיב את סכום ההטבה, ברור שאין להפחית סכום זה מהפיצוי שעל המזיק לשלם לניזוק, שהרי הניזוק לא ייהנה במצב זה מכפל פיצוי (גד טדסקי (עורך) תורת הנזיקין הכללית 645 (מהדורה שנייה, תשל"ז)). רק כאשר המיטיב מחויב על-פי דין להיטיב את נזקו של הניזוק, כשבצד חיוב זה לא עומדת חובה של הניזוק להחזיר את סכום ההטבה, נראה כי יהיה מקום להפחית סכום זה מהפיצוי בו יחויב המזיק. על פני הדברים, מצב דברים זה אינו מתקיים בענייננו, ומכל מקום – המבקשים לא הראו שהוא מתקיים.

7.

נמצא, אפוא, כי המשיבה היא זו שניזוקה מהתנהגות המבקשים, ועל כן היא זו שקמה לה עילה לתבוע אותם על נזקיה. המשיבה היא זו ששכרה את שירותי החוקר והיא החבה בשכרו. העובדה שצד שלישי (החברה-האם) פרע את חוב המשיבה לחוקר, אינה שוללת את עילת התביעה של המשיבה כלפי המבקשים; עילת תביעה שלא היתה נשללת גם אילו עובר למתן פסק הדין החוב לחוקר לא היה מסולק כלל. עובדה זו גם אינה שוללת, מאליה, את זכות המשיבה לקבל מהמבקשים את הפיצוי בגין העסקת החוקר, אף אם שכרו של החוקר שולם על-ידי החברה-האם. אין זה מעניינם של המבקשים אם צד שלישי חש לעזרתה של המשיבה - על-פי חובה שבדין או כמתנדב -

ושילם במקומה לחוקר את שכרו, אלא אם יצביעו המבקשים על כך שאותו צד שלישי זכאי לתבעם בתביעת שיבוב או שיפוי, מה שלא עשו. העיקר הוא שהמבקשים הסתפקו בטענה כי המשיבה לא היתה הניזוקה. טענה זו איני רואה לקבל. משכך, היה על המבקשים להראות כי בסיטואציה הנדונה ההטבה שלה זכתה המשיבה מצד החברה-האם שללה את זכותה לקבל פיצוי. ראינו שלא תמיד זו התוצאה. המבקשים כלל לא טענו בסוגיה זו, ועל-כן ניתן היה להניח לטובת המשיבה את שהניח בית משפט קמא.

נוכח הקביעה שהצורך בשכירת שירותי החוקר נבע מהתנהלותם של המבקשים כלפי המשיבה (ולא כלפי החברה-האם), והתנהלות זו גרמה לנזק, נראה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד גם עם תחושת הצדק, על מנת שלא יצא חוטא נשכר.

מכל מקום, בהינתן שעל-פי הדין הקיים יש בהחלט אפשרות שהמשיבה זכאית למלוא הפיצוי מהמבקשים, נותרנו עם יישום הדין על המקרה הפרטי, עניין שאינו מצדיק קיום דיון ב"גלגול שלישי". התוצאה היא שאין מדובר ב"מהפכה" ולא "בשינוי סדרי עולם בדין הישראלי", כפי שנטען בבקשה, אשר דינה להידחות.

7.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.