רע"א 3395/17 מרים קמינסקי נ. מתי מתתיהו

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.3.2017 ב ע"א 25971-06-16 (השופט א' רון ), במסגרתו התקבל ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 28.4.2016 בת"א 26040-01-14 (השופטת מ' קסלסי ).

2.

החל משנת 1999 שכרו המשיבים נכס בירושלים מאביהן של המבקשות - שנפטר בחודש נובמבר 2011 - לצורך עסקיהם, אך ברבות הימים נקלעו הצדדים לסכסוכים משפטיים באשר לשימוש בנכס. ביום 8.12.2011 הגישו המבקשות תביעה נגד המשיבים לפינוי הנכס (תא"ח 15389-12-11, להלן: תביעת הפינוי ) וביום 13.3.2012 הורה בית משפט השלום למשיבים לפנותו עד ליום 23.3.2012. ביום 2.2.2012 הגישו המבקשות תביעה נוספת נגד המשיבים על סך 66,816 ש"ח בגין דמי שכירות שלא שולמו להן (ת"א 5072-02-12), וביום 30.12.2012 נתן בית משפט השלום תוקף להסכם פשרה שגיבשו הצדדים, לפיו המשיבים ישלמו למבקשות סך של 45,000 ₪ (להלן: הסכם הפשרה ).

3.

תביעה שהגישו המשיבים 1 ו-4 נגד המבקשות ביום 13.5.2013 להשבת תשלומי ארנונה ששילמו לטענתם עבור תקופה שלאחר מועד פינוי הנכס, נדחתה ביום 10.7.2013 (תא"מ 24060-05-13). בפסק הדין קבע בית משפט השלום כי המושכר הוחזר "במצב לא תקין" ושלא בהתאם לחוזה השכירות - מפתחות הנכס נמסרו לבא-כוח המבקשות ביום 22.3.2012, אך בתוך הנכס נותרו חפצים ופסולת השייכים למי מהמשיבים. משכך, קבע בית המשפט כי אין לראות את מועד מסירת המפתחות כמועד פינוי הנכס.

4.

על בסיס קביעות אלה של בית משפט השלום הגישו המבקשות, ביום 13.1.2014, תביעה

נוספת נגד המשיבים על סך 210,100 ש"ח - היא התביעה העומדת במוקד הליך זה - בגדרה טענו כי על המשיבים לשלם להן פיצוי מוסכם עבור כל יום איחור בפינוי הנכס; מיום 23.3.2012, אז נדרשו המשיבים לפנות את הנכס לפי פסק הדין שניתן בתביעת הפינוי, ועד ליום 1.3.2013, אז עלה בידי המבקשות להשכיר את הנכס לשוכר חדש לאחר שפינו את הפסולת מהנכס והשמישו אותו מחדש. עוד תבעו המבקשות תשלומי ארנונה עבור תקופה זו.

ביום 11.2.2014 הגישו המשיבים בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענה כי הסכם הפשרה מהווה מעשה בית דין בין הצדדים. בית משפט השלום דחה בקשה זו ביום 12.3.2014, וביום 29.10.2014 דחה גם בית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור שהגישו המשיבים ביחס להחלטה זו, בקבעו כי לא ניתן להכריע בבקשה לדחייה על הסף ללא בירור עובדתי שצריך להתבצע בבית משפט השלום (רע"א 34474-04-14).

ביום 28.4.2016 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, במסגרתו בחן את הסכם הפשרה ואת התנהלות הצדדים לפניו ולאחריו, והגיע למסקנה כי לא היה בו כדי להוות מעשה בית דין המונע מהמבקשות להגיש את תביעתן. לאחר שענה על שאלה מקדמית זו, פנה בית המשפט לדון בתביעה לגופה ומצא לקבל את עיקר תביעתן של המבקשות, וחייב את המשיבה 4 בתשלום 146,300 ש"ח למבקשות בתוספת הוצאות ושכר טרחה.

5.

על פסק דין זה הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי בטענה כי היה מקום לדחות את תביעת המבקשות על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין. המבקשות הגישו ערעור שכנגד בגין רכיבי פיצוי שדרשו ונדחו בפסק דינו של בית משפט השלום. ביום 16.3.2017 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורם של המשיבים. בית המשפט קיבל את טענת המשיבים באשר לקיומו של מעשה בית דין בין הצדדים בעקבות הסכם הפשרה, בגינו צריכה הייתה התביעה להידחות על הסף. בית המשפט המחוזי בחן גם הוא לעומק את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים ואת השתלשלות האירועים שהובילה אליו והתרחשה לאחריו, והגיע למסקנה כי הצדדים ראו את הסכם הפשרה כהסדר כולל הממצה את עילות התביעה של המבקשות כלפי המשיבים.

6.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפני. לטענת המבקשות, לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית משפט השלום, שביצע בירור עובדתי מלא - בהתאם להנחיית בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 29.10.2014 ברע"א 34474-04-14 - והגיע למסקנה כי הסכם הפשרה בין הצדדים אינו מהווה מעשה בית דין, ומשכך לא היה מקום שערכאת הערעור תתערב ותשנה ממסקנתו זו תוך דחיית ממצאים פוזיטיביים שנקבעו בערכאה הדיונית. בנוסף, שוטחות המבקשות טענות שונות לגופו של הניתוח שביצע בית המשפט המחוזי ביחס להסכם הפשרה ולהתנהלות הצדדים סביבו, והוביל אותו למסקנה כי הסכם הפשרה נועד להיות הסדר כולל וממצה בין הצדדים - מסקנה אשר הותרתה על כנה, לטענתן, תגרום להן עיוות דין של ממש.

7.

לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת בלא צורך בתשובת המשיבים. כידוע, על בקשות רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) .

עיון בדברים מגלה כי הבקשה אינה עומדת באמות מידה אלה, משטענות המבקשות נטועות כולן בעובדות המקרה ובמחלוקת הפרטנית בין הצדדים. בית משפט השלום אכן פעל בהתאם להנחיות בית המשפט המחוזי וביצע בירור עובדתי ביחס לשאלת קיומו של מעשה בית דין בין הצדדים, ובירור עובדתי זה עמד לביקורת בפני בית המשפט המחוזי. טענות המבקשות מכוונות כלפי פרשנותו של בית המשפט המחוזי לחומר הראיות שעמד בפניו, ואינן מעלות כל סוגיה עקרונית כללית או חשש לעיוות דין חמור. העובדה שערכאת הערעור הגיעה לתוצאה הפוכה מן התוצאה אליה הגיעה הערכאה הדיונית אינה מהווה כשלעצמה טעם מספק למתן רשות ערעור לערכאה שלישית (רע"א 8456/15 סבן נ' כלבו לחקלאי ולגינה בע"מ (24.12.2015)).

8.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים לא אעשה צו להוצאות.