רע"א 3399/18 מיכל בן ארצי נ. ירון רום

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ל' ביבי ) מיום 22.3.2018 בעש"א

25140-02-17, בגדרו נדחה ערעור של המבקשת על פסק דינה של המפקחת הבכירה על רישום המקרקעין בתל אביב (הגב' מ' אריאלי ) מיום 21.11.2016.

2.

המבקשת והמשיבים הינם דיירים בבית משותף ובו 32 דירות (להלן: הבית המשותף ). המשיבים, שהינם הבעלים של 29 דירות בבית המשותף, התקשרו ביום 29.12.2013 עם חברת יובל בניה ונכסים בע"מ (להלן: היזם ), בהסכם לביצוע עבודות בבית המשותף (להלן: ההסכם , הפרויקט ).

משעה שהמבקשת סירבה לחתום על ההסכם בשל נימוקים שונים, הגישו המשיבים נגדה תביעה למפקחת על רישום המקרקעין (להלן: המפקחת ), וזאת בהתאם לסעיף 5 לחוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), תשס"ח-2008 (להלן: חוק החיזוק ).

3.

בפסק דין מיום 21.11.2016 של המפקחת נתקבלה תביעת המשיבים באופן שבאי כוחם הוסמכו לחתום בשם המבקשת על כל המסמכים הדרושים לביצוע העבודות. בין היתר נקבע כי המבקשת לא העלתה טענה כלשהי כנגד ההסכם או כנגד כדאיותו הכלכלית, וכי היא לא הציגה תכנית אחרת שיזם כלשהו מוכן לממשה. כן נקבע כי המבקשת לא הוכיחה את טענותיה בדבר חשש לחוסנו הכספי של היזם, וכי סמכות הרוב בהתאם לסעיף 5 לחוק החיזוק הינה גם לקבוע את דרך ההתקשרות ואת זהות היזם.

4.

על פסק הדין האמור הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בו טענה בין השאר כי בהינתן שהיזם נעדר חוסן כלכלי, דין פסק הדין להתבטל, וכי הואיל וההסכם בוטל בשל קריסתו הכלכלית של היזם, לא ניתן להעבירו ליזם החדש.

5.

לאחר מתן פסק הדין של המפקחת, ננקטו נגד היזם הליכי פירוק בבית המשפט המחוזי (להלן: בית המשפט של הפירוק ), וביום 31.12.2016 ניתן צו הקפאת הליכים נגדו אשר תוקפו הוארך מעת לעת. ביום 12.5.2017 ניתנה החלטה בתיק הפירוק, בה נקבע בין היתר כי הפרויקט יועבר לידי יזם חדש, כמבוקש בבקשת הנאמן בתיק הפירוק. ההחלטה ניתנה בין השאר בהתבסס על עמדת הדיירים, אשר רובם הודיעו כי הינם מעדיפים את הצעת היזם החדש על פני הצעה נוספת שהוגשה לרכישת הפרויקט.

6.

במסגרת דיון בערעור שהגישה המבקשת על פסק דינה של המפקחת, שהתקיים ביום 18.9.2017, טענה המבקשת כי אין תוקף להחלטה האמורה בתיק הפירוק מיום 12.5.2017, הואיל והיא ניתנה על בסיס מצג שווא שלפיו הדיירים בבית המשותף מסכימים להעברת הפרויקט ליזם החדש, וזאת בשעה שהמבקשת סירבה לכך. לאור זאת, בו ביום נקבע כי תינתן הזדמנות למבקשת למצות פנייה לבית המשפט של הפירוק על מנת שתוכל להביא בפניו את טענותיה.

7.

ביום 4.12.2017 ניתנה החלטה על ידי בית המשפט של הפירוק במסגרתה נדחתה פניית המבקשת. בין היתר נקבע כי הבקשה נגועה בשיהוי קיצוני שאינו מוצדק, וכי ההחלטה בתיק הפירוק מיום 12.5.2017 הינה פסק דין לכל דבר וענין, ולעת הזו עסקינן בפסק דין חלוט.

8.

בפסק דין מיום 22.3.2018 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת. בין היתר נקבע כי כלל טענות המבקשת הנסבות על הכרעת המפקחת באשר לחוסנו הכלכלי של היזם הפכו ללא רלוונטיות ולתאורטיות בהינתן שהפרויקט הועבר בפסק דין חלוט ליזם החדש. כן נקבע כי כל טענות המבקשת הנסבות על תוקפו של ההסכם נדחו על ידי בית המשפט של הפירוק, בהחלטה המהווה מעשה בית דין.

9.

על פסק דין זה הגישה המבקשת את הבקשה לרשות ערעור שלפני. המבקשת מדגישה בין שלל טענותיה כי שגה בית משפט קמא כאשר סירב לדון בטענתה ­לביטולו של ההסכם בשל הפרה יסודית שביצע היזם, בנמקו כי הסוגיה הפכה לתיאורטית משעה שהפרויקט עבר ליזם החדש.

10.

לאחר העיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

11.

הבקשה אינה מגלה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי " - רשות אשר לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינה של הבקשה נטוע כולו בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות הקשורות לסכסוך בין המבקשת למשיבים, והיא אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות כללית. טענות המבקשת הן טענות " ערעוריות " מובהקות הנוגעות לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, ואינן מעלות כל שאלה המצדיקה בחינה ב"גלגול שלישי".

12.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תשובת המשיבים, לא אעשה צו להוצאות.