רע"א 3403/14 המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול" נ. וליד אבו שרקי

1.

בבית משפט השלום בטבריה מתבררת תביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת, בגדרה הוא תובע פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת דרכים מיום 2.3.2006. התאונה התרחשה כאשר המשיב, אשר נהג ברכב, ניסה להתחמק מרכב משטרתי שדלק אחריו, איבד את השליטה על רכבו והתנגש בקיר בטון. כיוון שתאונת הדרכים היתה גם תאונת עבודה, נקבעה נכותו של המשיב על ידי הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ), אשר הכירו בקיומה של נכות רפואית קרדיאלית בשיעור 40 אחוזים עקב התאונה. קביעה זו מחייבת גם בגדר התובענה שהגיש המשיב לבית משפט השלום מכוח הוראת סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

2.

המבקשת הגישה לבית משפט השלום בקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל. ביסוד הבקשה מצויות טענות המבקשת בדבר קיומה של נכות קרדיאלית עוד לפני התאונה; בדבר אירוע שהתרחש לאחר התאונה (ביום 4.4.2006) שהוא האחראי למצבו הנוכחי של המשיב, ובדבר האפשרות שהנכות לא נגרמה כתוצאה מתאונת הדרכים (ההתנגשות בקיר) אלא כתוצאה ממתח וחרדה בהם היה נתון המשיב נוכח המרדף המשטרתי (כשהרכב אינו אלא "זירה" להתרחשות שגרמה לנכות).

3.

בית משפט השלום דחה את בקשת המבקשת. בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחתה אף היא. בית המשפט המחוזי מצא, לאחר עיון בחומר הרפואי ובהחלטות הוועדות הרפואיות של המל"ל, כי הוועדות והמומחה שמינו "נתנו דעתם לקשר הסיבתי בין התאונה, בהתחשב באופן גרימתה ותוצאותיה". עוד מצא בית משפט קמא כי לא נתקיימו במקרה דנא נסיבות שתצדקנה מתן היתר להביא ראיות לסתור, זאת בהתחשב בהלכות הקיימות בסוגיה זו. מכאן בקשת רשות הערעור.

4.

דין הבקשה להדחות מבלי שתידרש תשובה.

המבקשת חוזרת בבקשתה על עיקרי הטענות שטענה בערכאות הקודמות. אלא שהבקשה אינה כוללת כל טיעון שיבהיר מדוע ראוי ליתן למבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהתחשב בכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה שמקורה בפסק הדין הידוע שניתן ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) פ"ד לו(3) 123 (1982), למעט אמירה סתמית וכללית בפסקה הסוגרת את הבקשה לפיה יש מקום ליתן רשות ערעור "בשל חשיבות הסוגיה ומטעמי צדק ובהעדר אפשרות להוכיח עוד ענין שברפואה משבית משפט קמא חסם דרכו של המבקש [כך במקור] בדחותו הבקשה להבאת ראיות לסתור ...".

בית משפט זה חזר ופסק, שוב ושוב, אין ספור פעמים, כי אין מקום ליתן רשות ערעור במקרים בהם לא מדובר בסוגיה שיש לה השלכות אל מעבר לבעלי הדין, והרשות תינתן כאשר להכרעה במחלוקת נודעת חשיבות כללית או עקרונית. במקרה דנא אין אלה פני הדברים. עסקינן ביישום הלכות ידועות על מצב דברים קונקרטי, ולא מעבר לכך. בקשת רשות הערעור מנוסחת ככתב ערעור לכל דבר, בהצביעה על הטעויות שנפלו לדעת המבקשת בהחלטות הערכאות הקודמות. בכך אין די על מנת שתינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", קל וחומר שמדובר בהחלטת ביניים.

יוזכר, כי בסיום ההליך ממילא תעמוד למבקשת זכות לערער על פסק הדין, ואם תסבור שיש מקום לממש זכות זו, לכאורה ניתן יהיה להעלות בגדר הערעור שבזכות גם את ההשגות לענין דחית הבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור. אין מדובר בהחלטה היוצרת מצב בלתי הפיך שיש חשיבות לבררו בערכאת הערעור עוד לפני תום ההליך. יש בכך כדי להבליט את העדר ההצדקה שבהגשת בקשת רשות הערעור.

5.

המסקנה מהאמור לעיל אינה רק שדין הבקשה להידחות, אלא גם שכלל לא היה מקום להגישה. בנסיבות אלה, משנדרש בית המשפט לדון בבקשה, ועל אף שלא התבקשה תשובה, יש לחייב את המבקשת בהוצאות בגין ביטול זמן שיפוטי.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 5,000 ש"ח.