רע"א 3420/04 פרנץ חברה לבניה ולנכסים בע"מ נ. ונטורה הנרי אלומניום לבנין ב

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' וסרקרוג, א' רזי ור' שפירא), לפיו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט מ' רניאל), ונקבע כי הדיון יוחזר לבית משפט השלום לבירור היקף חבות המבקשת למשיבה.

2.המשיבה 1 [להלן: קבלנית המשנה], העוסקת בייצור והרכבה של פרטי אלומיניום, התקשרה ביום 2.6.98 בחוזה קבלנות ביצוע עבודות אלומיניום עם המשיבה 2 [להלן: הקבלנית], אשר בנתה יחידות דיור בעבור המבקשת [להלן: המזמינה], מכוח חוזה קבלנות נפרד שנקבע לפי מחיר מוסכם. במהלך ביצוע העבודות, נתנה הקבלנית לקבלנית המשנה שתי המחאות בסכום כולל של 110,000 ₪. משאלו בוטלו, לאור קריסתה הכלכלית של הקבלנית, שילמה המזמינה את הסכום ישירות לקבלנית המשנה, ואף הוסיפה ושילמה לה סכומים נוספים בהמשך, לאחר שקבלנית המשנה הוסיפה לעבוד גם כשנתברר כי הקבלנית הפרה את חוזי העבודה שלה, הן עם המזמינה והן עם קבלנית המשנה. עם סיום עיקר העבודה, תבעה קבלנית המשנה את יתרת שכר עבודתה מאת הקבלנית ומאת המזמינה. המזמינה מצידה, טענה כי אין כל יריבות ישירה בינה לבין קבלנית המשנה, ומכל מקום, היא יצאה ידי חובתה בתשלום מלוא התמורה הכספית המתחייבת מן החוזה בינה לבין הקבלנית.

3.בית משפט השלום דחה את התביעה. הוא קבע כי יחסים חוזיים ישירים בין המזמינה לבין קבלנית המשנה לא הוכחו, ואף שלל את קיומו של מצג המחייב את המזמינה בתשלומים לקבלנית המשנה, בין במישור החוזי ובין במישור הנזיקי. גם מבחינת דיני עשיית העושר, קבע כי לא התקיים יסוד ההתעשרות, מששילמה המזמינה את כל התמורה החוזית לה התחייבה, ואף מעבר לכך. לפיכך, נדחתה התביעה.

4.המשיבה – קבלנית המשנה, ערערה לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את ערעורה. בית המשפט הבחין בין תקופת הזמן עד להפרת ההסכמים מצד הקבלנית הראשית, לבין תקופת הזמן שאחריה. הוא ניתח את תקופת הזמן שלאחר ההפרה, ועמד על כך שבאותה תקופה, בה התברר כי הקבלנית לא תקיים את חיוביה, המשיכה קבלנית המשנה לעבוד באתר, וקיבלה את תמורתה ישירות מן המזמינה. הוא קבע שמערכת נסיבות זו מקימה חובה משפטית של המזמינה, לשלם עבור עבודת קבלנית המשנה בתקופה זו, בין אם מכוח יחסים חוזיים הנוצרים בנסיבות אלו, ובין אם מכוח דיני עשיית עושר, שכן התעשרותה של המזמינה צריכה להיבחן אל מול הצורך להעסיק קבלן אחר, ולא אל מול החוזה ההיסטורי שהופר. כן עמד על הזכות לשכר ראוי, הקמה למי שמבצע עבודה לטובת הזולת, בנסיבות בהן ברי כי הוא אינו מתנדב. הוא הוסיף וקבע אף כי ראוי היה לאמץ את עדותו של מנהל קבלנית המשנה, לפיה התחייבה המזמינה לשאת בעלות עבודתו אם לא יקבלה מאת קבלנית המשנה. לפיכך, קבע כי המזמינה חייבת לשלם עבור עבודת קבלנית המשנה בתקופת ההפרה, והורה על השבת הדיון לבית משפט השלום, לצורך בחינת היקף העבודה שבוצעה בתקופה זו, ושיעור התמורה המתחייבת בגינה. כן קיבל בית המשפט בקשה להגשת ראיות נוספות שהגישה קבלנית המשנה, שעיקרן במסמכים שונים הנוגעים ליחסים בין המזמינה והקבלנית, ולפיהם נתמכת חובתה הישירה של המזמינה לשאת בעלות עבודת קבלני המשנה השונים. לפיכך, הורה לבית משפט השלום לדון אף בראיות אלו ולבחון האם נכנסה המזמינה בנעלי הקבלנית גם לעניין חובות שהתגבשו עוד בטרם תקופת ההפרה.

5.מכאן הבקשה שלפנינו, בה מלינה המזמינה – המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהיא סומכת את ידיה על קביעות בית משפט השלום. לטעמה, שגה בית המשפט עת התערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, שהתבססו על מהימנות עדים, והסתמך בהחלטתו על עובדות שגויות הנובעות מהשערה ולא מהוכחה. כן טוענת המבקשת כנגד קביעתו של בית המשפט לפיה מחויבת המבקשת בתשלום למשיבה גם ללא ראיות לקיומה של התחייבות מפורשת. לדבריה, שילמה כספים ישירות לקבלנית המשנה לבקשתה של הקבלנית, במקום לשלם לקבלנית ישירות, אך אין בכך בכדי ללמד על התחייבות לשאת בהמשך התשלומים לקבלנית המשנה. היא מלינה אף על החלטת בית המשפט להתיר את צירוף הראיות הנוספות בערעור, ועל כך שבפסק הדין לא נמצאה התייחסות לחלק מטענותיה, המצויות ברובן במישור הדיוני. לטעמה, תוצאת פסק הדין, החושפת מזמינים לחבות כלפי קבלני משנה, אף פוגעת בחופש העיסוק.

6.דין הבקשה להידחות. פסק דינו של בית המשפט קמא נשען בעיקרו על ניתוח הנסיבות העובדתיות שהוצגו לפניו, לרבות אלו שהוצגו בדרך של ראיות חדשות בערעור. ניתוח הנסיבות העובדתיות כפי שהוא רואה אותן הביא את בית המשפט למסקנה כי מערכת היחסים בין הצדדים הקימה חובה משפטית על המבקשת בין מכח עילה חוזית עצמאית ובין מכח עילה של עשיית עושר ולא במשפט, לשלם למשיבה את ערך עבודתה (סעיף 9 לפסק הדין). בטעמים אלה יש כדי להוביל למסקנה אליה הגיע, לפיה עשויים להתרחש מקרים בהם יחולו חיובים ישירים בין מזמין לבין קבלן משנה, בנסיבות כגון אלה שלפנינו (השווה א' זמיר חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, ירושלים, תשנ"ה), עמ' 199-207). בית המשפט רשאי היה לפרש את העובדות שהוצגו בערכאה הדיונית בשונה ממנה ולא כל שכן, מקום בו הוצגו בפניו ראיות חדשות, ולהסיק מהן מסקנות משפטיות תוך החלת עקרונות נטועים היטב מדיני החיובים. קביעות אלה אינן מעלות שאלות עקרוניות חדשות הראויות להידון בגלגול שלישי בפני בית משפט זה (רע"א 10382 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פד"י לו(3), 123).

הבקשה נדחית, איפוא.