רע"א 3453/12 ג'אפר חאלד נ. שריף סוקי

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט י' שינמן ) מיום 2.4.2012 בע"א 51931-01-12, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (השופט נ' שטרנליכט ) מיום 18.12.2011 בת"א 4661/08, במסגרתו נקבע כי תביעת המבקש כנגד המשיבים התיישנה ומשכך דינה להידחות.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט השלום

1.

המבקש הגיש ביום 26.8.2008 לבית משפט השלום בפתח תקווה תביעה כספית בסדר דין מהיר כנגד המשיבים לתשלום חוב דמי שכירות בסך כ-13,000 דולר. המבקש טען בתביעתו כי המשיבים, זוג אחים שהיו שותפים בעסק למכירת חומרי בניין, שכרו ממנו מחסן בין השנים 1999-1992 ונותרו חייבים לו דמי שכירות בסך של 13,000 דולר. המבקש טען כי לא עמד במהלך השנים על גביה בפועל של חוב דמי השכירות, לאור יחסי הידידות והשכנות ששררו בין הצדדים ולאור העובדה שהמשיבים לא התכחשו, לטענתו, במשך השנים לחובם.

מהבקשה שלפני ומפסק דינו של בית משפט השלום עולה כי במישור העובדתי אין מחלוקת בין הצדדים שהמשיבים פינו את המחסן עוד בשנת 1999. כפועל יוצא טענו המשיבים כי התביעה הכספית, שהוגשה כאמור בחודש אוגוסט 2008, התיישנה. המבקש טען בבית משפט השלום כי התביעה לא התיישנה בהסתמך על הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ). לטענת המבקש, בין המשיבים התנהל הליך בוררות בגין סכסוך שהתגלע ביניהם בנוגע לעסק, וביום 1.6.2005 ניתן פסק בוררות. במסגרת פסק הבוררות צוינו מספר "חובות פתוחים" של העסק "שלא שולמו ומן הראוי לשלמם מתוך תמורת מכירת החנות [העסק]", ובהם חוב בסך 13,000 דולר בגין השכרת מחסן לטובת המבקש. המבקש טען כי יש לראות באזכורו של החוב במסגרת פסק הבוררות הודאה מצידם של המשיבים בקיומו של חוב כלפי המבקש, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ולפיכך טען שיש לדחות את טענת ההתיישנות של המשיבים ולקבל את תביעתו לגופה. יוער, למען הסר ספק, כי המבקש לא היה צד להליך הבוררות ולא ביסס תביעתו הכספית על פסק הבוררות אלא רק ביקש לעשות שימוש בפסק הבוררות על מנת להוכיח את הודאת המשיבים בחוב ולהדוף את טענת ההתיישנות. עוד ראוי לציין, למען שלמות התמונה, כי לאחר שניתן פסק

הבוררות הגיש אחד מהמשיבים בקשה לביטול פסק הבוררות, תוך העלאת טענות בדבר פגיעה בזכות הטיעון במסגרת הליך הבוררות. בקשה זו הובילה בסופו של יום לביטול פסק הבוררות על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בפסק דין שניתן ביום 26.11.2006, במסגרתו נקבע כי פסק הבוררות יבוטל, בהסכמת המשיבים, וכי הם יפנו לבוררות חדשה.

2.

בית משפט השלום (השופט נ' שטרנליכט ) ציין כי שני הבוררים, מר ג'מיל מוחמד שוענה ומר ווג'יד עבוד רחמאן עודה, התייצבו לדיון לפניו והעידו כי איש מהמשיבים לא העיד לפניהם על קיומו של חוב כלשהו למבקש. לטענת הבוררים, הם ציינו את החוב בפסק הבוררות על סמך מידע שנמסר להם על ידי המבקש עצמו (אשר, כאמור, לא היה צד להליך הבוררות). בית המשפט ציין בהקשר זה כי פסק הבוררות בוטל בסופו של דבר עקב טענות בדבר פגיעה בזכות הטיעון וכי נראה שדברים אלו מתיישבים היטב עם עדותם של הבוררים לפניו. לפיכך, קבע בית המשפט כי לא הוכח דבר קיומה של הודאה בחוב מצידם של המשיבים, כאשר תנאי לתחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות הינו קיומה של הודאה בכתב או בפני בית המשפט, כאשר הודאה בפני הבוררים זהה לעניין זה. משלא הוכחה הודאה כאמור, נקבע כי התביעה הוגשה בחלוף תשע שנים ממועד סיום השכירות ולפיכך התיישנה.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.

ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט המחוזי (השופט י' שינמן ) העיר כי עדותם של הבוררים, במסגרתה חזרו בהם מקביעות שונות שנקבעו בפסק הבוררות במישרין או בעקיפין לרבות בנוגע לחובם של המשיבים כלפי המבקש, הינה תמוהה בעיניו. זאת, לאור העובדה שבפסק הבוררות ציינו הבוררים כי הוא מבוסס על החומר שמסרו לידיהם הצדדים לבוררות (המשיבים) ולאור העובדה שמעדותם עולה כי לפחות המשיב 2 נכח בעת הבוררות, ולפיכך מתעוררות שאלות ותמיהות בנוגע לטענת המשיבים כי אף אחד מהם לא היה צד לבוררות. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי אין בתמיהות אלה כדי להועיל למבקש מכיוון שבסופו של דבר בית משפט השלום הוא זה ששמע את העדים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי, ולכן גם היה מוסמך לקבוע כי הוא סומך על עדותם. בית המשפט קבע כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות, ובמיוחד כאשר מדובר בקביעות של מהימנות. לפיכך קבע בית המשפט כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום אשר הגיע למסקנה המשפטית הנכונה על בסיס העובדות שנקבעו על ידו. בשולי הדברים ציין בית המשפט המחוזי כי נראה שהמבקש סבר בטעות כי הוא צד לפסק הבוררות ואף ניסה ליישב את החוב בדרכי נועם בטרם פנה להליכים משפטיים, אך אין בטעותו כדי להועיל לו, ובסופו של יום אין לו להלין אלא על עצמו על שלא עמד על זכותו לתשלום החוב בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

מכאן הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

4 .

המבקש טוען כי בית משפט השלום שגה כשקיבל את עדותם של הבוררים, שהעדיפו מתוך שיקולים אישיים ומתוך קרבה למשיבים ליתן עדות חמקנית שסותרת את פסק הבוררות. בנוסף נטען כי בבית משפט השלום העיד עורך דינם של המשיבים, עו"ד ואיל ראבי, אשר מעדותו ניתן להגיע למסקנה כי גרסת המבקש, לפיה היה בקשר מתמיד עם המשיבים וכי אלו הודו בקיומו של החוב, הינה נכונה. לטענת המבקש, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שסעד מחיקת תובענה על הסף מחמת התיישנות הינו סעד קיצוני אשר בית המשפט ממעט לתיתו, אך שגה בקובעו שאין מקום לקבל את הערעור בנסיבות המקרה דנן. לטענת המבקש, מתעוררת בנסיבות העניין שאלה משפטית עקרונית והיא: האם פסק בוררות שניתן על ידי בוררים שנתמנו על ידי צדדים במסגרת פירוק שותפות ובו קבעו הבוררים ממצאים עובדתיים בנוגע לחובות השותפות די בו כדי למלא אחר דרישות סעיף 9 לחוק ההתיישנות לגבי אותם צדדים.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובפסקי הדין שניתנו על ידי בית משפט השלום ועל ידי בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה.

6.

כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקתו של בית משפט זה, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן אך ורק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009)]. הבקשה שלפני אינה עומדת במבחנים אלו, באשר היא תחומה לדל"ת אמות המחלוקת העובדתית הפרטנית שבין הצדדים ואינה מעוררת שאלה עקרונית המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". די בכך כדי לדחותה.

7.

בבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי במישור העקרוני מקובלת עלי טענתו של המבקש כי פסק בוררות אשר במסגרתו נקבע כי הצדדים לבוררות הודו במפורש בחובם כלפי צד שלישי נכנס לגדרי סעיף 9 לחוק ההתיישנות ו"מאתחל" את מירוץ ההתיישנות. איני רואה טעם להבחין בין הודאה לפני בורר לבין הודאה לפני בית המשפט לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות. העיקרון הבסיסי שמגולם בסעיף 9 לחוק ההתיישנות הינו עיקרון מניעות, לפיו בעל דין מנוע מלטעון להתיישנות חוב מקום בו הודה באותו חוב קודם לכן באופן ברור ומפורש (בין בכתב ובין בהליך משפטי). לפיכך, סבורני כי כוחה של הודאת בעל דין לפני בורר אינו נופל מכוחה של הודאת בעל דין לפני בית משפט לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

יחד עם זאת, אין בכך כדי לסייע למבקש כאן, בשים לב לשתי עובדות מהותיות. ראשית, מפסק דינו של בית משפט השלום עולה שפסק הבוררות בוטל כשנה וחצי לאחר שניתן וכשנה וחצי בטרם הוגשה תביעתו הכספית של המבקש. לפיכך, הסתמכותו של המבקש, אשר לא היה צד להליך הבוררות, על קביעות כאלה ואחרות בפסק הבוררות לצורך עצירת מירוץ ההתיישנות מעוררת קושי ניכר בנסיבות העניין. שנית, בית משפט השלום התיר למשיבים להעיד את הבוררים וקיבל בסופו של יום את גרסתם העובדתית לפיה המשיבים לא הודו מעולם בחובם כלפי המבקש. בנקודה זו אודה כי אני שותף לתמיהתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לעדותם של הבוררים, אשר סותרת את קביעתם בפסק הבוררות. יחד עם זאת, וגם בעניין זה אני רואה עין בעין עם בית המשפט המחוזי, איני סבור שיש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, אשר שמע את הבוררים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר עסקינן בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי בה מתבקש בית המשפט העליון להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בבית משפט השלום לאחר קיום הליך הוכחות במסגרתו נשמעו עדים. נוכח התשתית העובדתית הספציפית שנקבעה על ידי בית משפט השלום, סבורני כי המסקנה המשפטית אליה הגיעו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, לפיה תביעתו הכספית של המבקש התיישנה, הינה נכונה.

נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.