רע"א 3477/13 עופר שריה נ. עו"ד דוד גולן

לפני בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פקודת המאסר שהוּצאה בעניינו של המבקש במסגרת הליכי פשיטת הרגל שמתנהלים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש-החייב לבית משפט זה. בקשת עיכוב הביצוע והערעור מכוּונים כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' אורנשטיין ) מיום 13.5.2013 בפש"ר 1809/06, במסגרתה דחה את בקשת החייב לעיכוב פקודת המאסר שהוצאה נגדו בחודש אוקטובר 2012 וקבע כי מדובר ב"מחזוּר של טענות החייב שנדחו בעבר, על ידי מספר מותבים, לרבות בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון".

תמצית הליכי פשיטת הרגל עד עתה

1.

הליכי פשיטת הרגל בעניינו של המבקש, עופר שריה (להלן: המבקש או החייב ), מתנהלים מזה שנים אחדות. לצורך הדיון בבקשה דנן אין צורך לסקור את כל נפתולי ההליכים, ואסתפק בסקירה קצרה של "נקודות הציון" העיקריות בהם:

(א)

בית המשפט המחוזי (השופטת ו' אלשיך ) הכריז ביום 31.12.2007 על החייב כפושט רגל ומינה כנאמן על נכסי החייב את המשיב 1, עו"ד דוד גולן (להלן: הנאמן ).

(ב)

ביום 16.12.2008 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בשאלת התשלום החודשי שיוטל על החייב במסגרת הליכי פשיטת הרגל. במהלך הדיון הגיעו הנאמן ובא כוח החייב דאז להסדר פשרה לפיו החייב ישלם החל מיום מתן צו פשיטת הרגל ועד לחודש נובמבר 2008 תשלום חודשי בסך של 4,500 ש"ח (סוכם שהחייב ישלים סכום זה רטרואקטיבית בארבעה תשלומים החל מיום 10.1.2009), וכי לגבי התקופה שמחודש דצמבר 2008 ועד פברואר 2009 ישלם החייב סך של 1,500 ש"ח בחודש, כאשר בתום תקופה זו, וכל עוד החייב לא ייחקר והנאמן יגיע למסקנה אחרת, יחזור התשלום החודשי לעמוד על סך של 4,500 ש"ח. בית המשפט המחוזי (השופטת ו' אלשיך ) אישר את הסדר הפשרה ונתן לו תוקף של פסק דין בתום הדיון.

(ג)

בחלוף כארבע שנים, התקיים ביום 23.10.2012 דיון בבית המשפט המחוזי שבו דיווח הנאמן כי החייב לא עמד בהסדר הפשרה ולא שילם כמעט דבר, וכי בקופת פשיטת הרגל ישנו סך של כ-20,000 ש"ח בלבד. הנאמן ציין כי חוב הפיגורים של החייב לקופת פשיטת הרגל עומד על סך של כ-200,000 ש"ח, וכי הבטחותיו החוזרות ונשנות של החייב לשלם לא קוימו. משכך ביקש הנאמן להוציא פקודת מאסר לחייב. בתום הדיון קבע בית המשפט המחוזי (השופטת ו' אלשיך ) כי "החייב עושה דין לעצמו ולמעשה במשך כמה שנים איננו מפקיד את התשלומים החודשיים...הוא נהנה מהגנת החוק שעה שהנושים מניחים לו לנפשו בשל צו הכינוס...[ו]הוא איננו מקיים את חובותיו על פי חוק". בית המשפט המחוזי התייחס לטענות העובדתיות שהעלה החייב במהלך הדיון אשר לגביהן ציין ש"בזהירות אוֹמר כי הן אינן מחזיקות מים". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי "אם אמנם נהג החייב בתום לב הרי לא הייתה כל מניעה ממנו כי יגיש בקשה כדין מנומקת להפחתת התשלום החודשי. ודאי שלא היה מקום כי יעשה דין לעצמו, לא ישלם ולו אגורה אחת על חשבון התשלומים [ו]לא יגיש בקשה להפחתת התשלומים". בית המשפט קבע בסופו של דבר כדלקמן: "אינני רוצה למהר ולכפות על החייב את התשלום על ידי הכנסתו לבית הסוהר. על כן אני נותנת לו אורכה בת 21 יום להשלים את חוב הפיגורים. אם לא יעשה כן, ידאג עו"ד גולן כי פקודת המאסר תבוצע, קרי החייב ייאסר למשך 90 יום. היה ובמשך אותה תקופה לא יעשה כדי לסלק את חוב הפיגורים יגיש הנאמן בקשה חדשה לבית המשפט".

ביום 14.2.2013 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ו' אלשיך ) את בקשת החייב לעיון חוזר בהחלטה מיום 23.10.2012. בהמשך נדחתה גם בקשת החייב מיום 14.3.2013 לעיכוב ביצוע, ונקבע כי מדובר בבקשה לא מנומקת שהוגשה באיחור ושאינה מניחה תשתית כלשהי בעניין סיכויי הערעור.

(ד)

החייב הגיש ערעור לבית משפט זה (ע"א 2062/13) ובמקביל הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פקודת המאסר. ביום 5.4.2013 דחה השופט נ' סולברג את בקשת עיכוב הביצוע. נקבע כי הבקשה חסרה נימוקים כנדרש לגבי סיכויי הערעור וכי "על פני הדברים, למקרא פרוטוקול והחלטת בית המשפט המחוזי, המבקש עושה דין לעצמו ומזה שנים אינו מפקיד את התשלומים החודשיים שחוייב בהם". לפיכך נקבע כי "סיכויי הערעור אינם מן המשופרים [ו]דין הבקשה להידחות". יחד עם זאת, השופט סולברג ציין בשולי ההחלטה: "אפנה את המבקש לסיפא להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.2.2013 כי 'פתוחה בפני החייב הדלת להגיש בקשה נפרדת ומנומקת להפחתת צו התשלומים'. מוטב למקד את המאמצים בכיוון זה".

ביום 22.4.2013 דחה השופט נ' סולברג את בקשת החייב לעיון חוזר בהחלטתו מיום 5.4.2013. נקבע, שוב, כי החייב לא הניח תשתית עובדתית ומשפטית שיש בה כדי לשכנע די הצורך בשאלת סיכויי הערעור, ואף לא הצביע על שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר. הוער כי ספק אם עומדת לחייב זכות ערעור. כמו כן נקבע כי החייב אף "גילה טפח וכיסה טפחיים" וכי אין בסיס לטענת החייב כי לא בוצעה לו במסגרת תיק פשיטת הרגל חקירת יכולת, כאשר מהחומר עולה שנערכו לחייב מספר חקירות יכולת, שהאחרונה בהן בחודש אוגוסט 2012. לאור התנהלותו הנמשכת של החייב נקבע כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו. יחד עם זאת, שב השופט נ' סולברג והפנה את החייב להחלטת בית המשפט המחוזי בדבר האפשרות להגיש בקשה מנומקת ונפרדת להפחתת התשלום החודשי, אך הביע את החשש כי "המבקש מבכּר דרכי עקלתון במקום לילך בדרך המלך".

(ה)

ביום 9.5.2013 דחה בית המשפט המחוזי (השופט א'

אורנשטיין ) בקשה נוספת שהגיש החייב לעיכוב ביצוע פקודת המאסר. נקבע כי הבקשה החדשה הינה "מיחזור של הבקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה אשר נדחתה כאמור. אין אני יושב כערכאת ערעור על החלטות כב' השופטת ו' אלשיך , וככל שסבור החייב שנפל פגם בהחלטות, עליו להשיג עליהן לפני ערכאת הערעור". נקבע כי אין בבקשה כל נימוק בדבר שינוי נסיבות המצדיק שינוי ההחלטות הקודמות שניתנו בעניין, וכי הצעת החייב לסיום ההליך נעדרת כל פרטים שהם, כגון סכום ההצעה, בטוחות וכיו"ב ואינה אלא "פנייה סתמית להגיע לכדי הסכמה, שאין בה כל תוכן". עוד נקבע כי טענות החייב בדבר מצבו הבריאותי לא גובו בתצהיר כנדרש או בכל אסמכתא אחרת, וכי טענות החייב בדבר חברים שיכולים לסייע לו כספית נטענו אף הן ללא גיבוי בתצהיר או בערבות בנקאית. לבסוף ציין בית המשפט כי טוב יעשה החייב אם יפעל להציע הסדר ראוי, מגובה בבטחונות.

(ו)

החייב שב והגיש באותו היום (9.5.2013), בקשה נוספת בשעה 16:00, במסגרתה ביקש, שוב, לעכב את ביצוע פקודת המאסר. בית המשפט המחוזי (השופט מ' יפרח ) דחה את הבקשה וציין כי מדובר ב"שיכפול" של הבקשה שהוגשה קודם לכן באותו היום אשר נדונה והוכרעה על ידי השופט א' אורנשטיין וכי לא יעלה על הדעת להגיש בשנית לאותה ערכאה בקשה "אשר טרם יבשה הדיו מן ההחלטה הדוחה אותה". עוד צוין כי החייב לא הסביר מדוע "שקט על שמריו" מאז החלטתה האחרונה של השופטת ו' אלשיך מיום 14.3.2013. לבסוף צוין כי "הדרך שבה יוכל החייב להינצל מן המאסר היא, אפוא, תשלום החוב נושא פקודת המאסר".

(ז)

ביום 13.5.2013 הגיש החייב בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי שכללה שני סעדים: האחד, השגה על החלטת הנאמן בדבר צו התשלומים; והשנייה, עיכוב ביצוע פקודת המאסר. אשר לסעד הראשון, בית המשפט המחוזי (השופט א' אורנשטיין) קבע כי הנאמן ישיב תוך 14 יום לטענות החייב בדבר צו התשלומים. מנגד, טענות החייב בדבר עיכוב ביצוע פקודת המאסר נדחו בקביעה כי מדובר שוב ב"מיחזור של טענות החייב שנדחו בעבר, על ידי מספר מותבים, לרבות בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון". בבחינת למעלה מן הצורך ציין בית המשפט כי טענות החייב נשוא הבקשה זכו להתייחסות הנאמן בדו"ח שהגיש ביום 6.5.2013, ואף בכך יש כדי לדחות את הבקשה, אך מבלי לקבוע מסמרות בדבר זכותו להשיג על קביעות הנאמן בדבר שיעור התשלום.

כנגד החלטה זו מכוּונת הבקשה שלפני והערעור שהוגש עימה.

הבקשה שלפני ותגובת הנאמן והכנ"ר

2.

ביום 14.5.2013 (ערב חג השבועות) הוגשה הבקשה שלפני המכוונת כנגד החלטת השופט א' אורנשטיין מיום 13.5.2013. בהחלטתי מאותו היום קבעתי שיתקיים לפני דיון בבקשה במעמד הצדדים ביום 20.5.2013. כמו כן ניתן צו עיכוב ביצוע ארעי של פקודת המאסר עד להחלטה לגופו של עניין.

בפתח הדיון ביום 20.5.2013 הערתי כי ספק בעיני אם החייב היה רשאי להגיש ערעור בזכות על ההחלטה מיום 13.5.2013, בהיותה החלטה בבקשה לעיון חוזר שאינה פסק דין ואינה צו בפשיטת רגל, וכי לכאורה היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור. יחד עם זאת, ציינתי כי החלטתי לקיים דיון במעמד הצדדים לנוכח העובדה שמדובר בפקודת מאסר ועל מנת למנוע "סיבובים" נוספים של הבקשה בערכאות השונות.

3.

טענתו העיקרית של בא כוח החייב - עו"ד אשר אשור - במהלך הדיון שהתקיים לפני ביום 20.5.2013 הייתה כי לחייב לא בוצעה חקירת יכולת במשך שנים רבות, ולכן לא ראוי לחייבו בתשלום חודשי בסך 4,500 ש"ח, ועל אחת כמה וכמה לא ראוי להוציא כנגדו פקודת מאסר, מבלי שהתבררה יכולתו הכלכלית לאשורה. נטען כי רק ביום 18.4.2013 בוצעה לחייב חקירת יכולת כלכלית על ידי הנאמן וכי יש להמתין להחלטת בית המשפט המחוזי בעניין צו התשלומים.

הנאמן ובאת כוח כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר ) - עו"ד הילה ברקי - התנגדו לבקשה. הנאמן הדגיש כי בחלוף כארבע וחצי שנים מתחילת הליכי פשיטת הרגל החייב מצוי בחוב פיגורים בסך של 250,000 ש"ח וכי בקופת פשיטת הרגל מצוי סכום זעום של כ- 22,500 ש"ח. הנאמן ציין כי תביעות החוב שהוכרעו ואושרו עד כה בתיק נאמדות במיליוני שקלים וכי טרם הוכרעו שתי תביעות חוב גדולות שנאמדות במיליוני שקלים נוספים. באת כוח הכנ"ר ציינה כי בחלוף שנים רבות שבהן מתנהל הליך פשיטת הרגל לא ניתן לתאר את התנהלותו של החייב אלא כהתנהלות של "קומבינטור" אשר עושה ככל העולה על רוחו. צוין כי החייב מסרב במשך שנים למסור מסמכים ולשתף פעולה עם הנאמן והכנ"ר, ולכן אין להישמע לטענותיו בנוגע לביצוע חקירת יכולת כלכלית עדכנית.

הנאמן והכנ"ר ציינו כאחד כי הם אינם מקלים ראש בהוצאת פקודת מאסר כנגד חייב בפשיטת רגל, וכי אין חולק שמדובר בסעד דרסטי שנשמר למקרים חריגים בלבד ושמטרתו איננה להעניש אלא לכפות ביצוע. יחד עם זאת, הדגישו הנאמן והכנ"ר כי מדובר במקרה חריג שמצדיק את הוצאת פקודת המאסר, לאחר שהחייב במשך שנים עושה דין לעצמו ולא מקיים את החלטות בית המשפט.

4.

בתום הדיון לפני הצעתי לבא כוח החייב לנסות להידבר עם הנאמן והכנ"ר על מנת להגיע להסדר אמיתי וכן להשלמת חוב הפיגורים אשר ימנע את כניסתו של החייב למאסר מאחורי סורג ובריח. למרבה הצער, הצדדים הודיעוני בחלוף זמן קצר כי לא הצליחו להגיע להסדר כלשהו. משכך, יש להכריע בבקשה לגופה.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני – ובמיוחד לאחר שהעמקתי בהחלטות הקודמות והתוודעתי לכרוניקת ההליכים בעניינו של החייב אשר פורטו בפסקה 1 לעיל – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות .

ראשית , אשוב על דבריי בדיון שהתקיים לפני במעמד הצדדים, כי ספק בעיני – והדברים נאמרים מבלי לקבוע מסמרות – אם קמה לחייב בנסיבות דנן זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 13.5.2013. החלטה זו הינה למעשה החלטה בבקשה לעיון חוזר (אחת מני רבות שהגיש החייב, כאמור לעיל) בהחלטות קודמות של בית המשפט המחוזי. לא מדובר ב"צו בפשיטת רגל" ואף לא ב"פסק דין". לפיכך, על פני הדברים נראה שהיה על החייב להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו ולא ערעור בזכות [ראו, למשל: רע"א 7671/04 נאמן לנכסי החייב זיסמן נ' עמינח תעשיות ורהיטים בע"מ (6.2.2005); רע"א 474/10

זטאם נ' בנק הפועלים בע"מ, סניף א.א.פחם (15.2.2010)]. יובהר כי עצם העובדה שההחלטה שהחייב מבקש לתקוף הינה החלטה לדחות בקשה לעיון חוזר בנוגע להחלטה קודמת שבה הוצאה פקודת מאסר, אינה הופכת - כשלעצמה - את הערעור לערעור בזכות. ודוק, אין חולק שההחלטה מיום 23.10.2012 בדבר הוצאת פקודת מאסר בעניינו של החייב הינה "צו בפשיטת רגל" אשר הערעור לגביו הינו ערעור בזכות. אלא שהערעור שבכותרת אינו ערעור על ההחלטה מיום 23.10.2012, אלא על ההחלטה מיום 13.5.2013 (ולכאורה אלה הם פני הדברים גם בנוגע לערעור הקודם שהוגש על ידי החייב לבית משפט זה (ע"א 2062/13), אשר כוּון כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.2.2013, ואשר בקשת עיכוב הביצוע שהוגשה במסגרתו נדחתה על ידי השופט נ' סולברג ).

התנהלותו הדיונית של החייב, אשר מגיש חדשות לבקרים בקשות לעיון חוזר ולעיכוב ביצוע פקודת המאסר מבלי שחל שינוי כלשהו בנסיבות ומבלי שהוא טורח לסגור, או לפחות לצמצם, את חוב הפיגורים, אינה התנהלות דיונית תקינה, ואיני סבור שיש להעניק לו יתרון דיוני בדמות הארכת מועד דה-פקטו להגשת ערעור בזכות. בקשותיו הרבות של החייב לעיון חוזר ולעיכוב ביצוע של פקודת המאסר הניבו שורה של החלטות אשר כמוהן כ"ענפים" המשתרגים מ"הגזע" (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.10.2012). על פני הדברים, אף אם ההחלטה המקורית הקימה לחייב זכות ערעור (שלא נוצלה על ידיו במועד), אין פירושו שכל ההחלטות שבאו אחריה ונבעו ממנה מקנות לו זכות כזו (להבדיל מהאפשרות להגיש בקשת רשות ערעור). די לכאורה באמור עד כה כדי לדחות את הבקשה ולהורות על מחיקת הערעור שבכותרת.

שנית , אף אם אתעלם מהקושי הניכר שמעוררת התנהלותו הדיונית של החייב ואבחן את הבקשה לגופה, סבורני כי אין מקום לקבלה. לא לחינם סקרתי את כרוניקת הליכי פשיטת הרגל של החייב. החלטת השופטת ו' אלשיך מיום 23.10.2012 לא ניתנה ב"חלל ריק" אלא בחלוף ארבע שנים בהן החייב הפר את החלטת בית המשפט בנוגע לתשלום החודשי שעליו לשאת בו. לא למותר לציין כי מדובר בתשלום חודשי אשר מקורו בהסדר פשרה שהושג בין החייב (שהיה מיוצג על ידי עורך דין אחר באותה עת) לבין הנאמן, ואשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 16.12.2008. החייב עשה במשך שנים דין לעצמו ולא שילם את התשלומים החודשיים. במקביל סירב החייב לשתף פעולה עם הנאמן ולמסור לו מסמכים המעידים על יכולתו הכלכלית, אך לא היסס לטעון במקביל כי אין ביכולתו לעמוד בתשלומים החודשיים ששיעורם נקבע בהסכמתו. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על חייב בהליכי פשיטת רגל [לעניין חובת החייב לשתף פעולה עם הנאמן ועם הכנ"ר ראו: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל

146-135(מהדורה שלישית, 2010)].

זאת ועוד, במסגרת ההחלטה מיום 23.10.2012 העניק בית המשפט המחוזי לחייב פרק זמן נוסף להשלמת חוב הפיגורים בטרם ייכנס צו המאסר לתוקפו. לטעמי מדובר בהחלטה מאוזנת וסבירה אשר העניקה לחייב הזדמנות לתקן דרכיו בטרם ייאסר מאחורי סורג ובריח. למרבה הצער, החייב לא השכיל לנצל פרק זמן זה לסגירת חוב הפיגורים או למצער לצמצומו, ובחר להמשיך ב"דרכי עקלתון" (כלשונו של השופט נ' סולברג ) ולהגיש בקשות חוזרות ונשנות לעיכוב ביצוע ולעיון חוזר, מבלי שהשתנו הנסיבות ומבלי שהוא מציע הצעה קונקרטית ואמיתית להסדרת חוב הפיגורים.

אם לא די בכל האמור עד כה, הרי שיש לייחס משקל ניכר להתעלמותו העקבית של החייב מהערותיהם של כל המותבים שטיפלו בעניינו, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית משפט זה, בדבר האפשרות להגיש בקשה מסודרת ומפורטת לשינוי שיעור התשלום החודשי מכאן ואילך. אכן, לא נעלמה מעיני טענת בא כוח החייב כי הוגשה לאחרונה ברוח זו בקשה לעריכת חקירת יכולת לחייב, אשר בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 13.5.2013 הורה לנאמן להגיש תגובתו אליה בתוך 14 יום. אלא שבנקודה זו מקובלת עלי קביעתו של השופט א' אורנשטיין בהחלטתו מיום 13.5.2013 כי אין בעצם הגשת בקשתו החדשה של החייב לעריכת חקירת יכולת (אשר עשויה להביא לשינוי בשיעור התשלום החודשי מכאן ואילך) משום שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר בהחלטה שבה ניתנה פקודת המאסר.

6.

מכל הטעמים האמורים סבורני כי אין מקום לעכב את ביצוע פקודת המאסר שניתנה בעניינו של החייב. אף אם אניח לטובת החייב כי קמה לו זכות ערעור בנסיבות העניין (וכאמור, ספק בעיני אם יש לחייב זכות ערעור על ההחלטה מיום 13.5.2013), הרי שסיכויי הערעור אינם גבוהים. אדגיש כי איני מקל ראש בסעד שבו עסקינן – מאסרו של חייב בהליכי פשיטת רגל בגין אי עמידתו בתשלומים החודשיים – ולמקרא החלטות בית המשפט המחוזי (במותבים שונים) בעניינו של החייב סבורני כי לא ניתן לומר שבית המשפט המחוזי נתן החלטותיו בעניין זה בקלות ראש. אכן, סעד זה הינו סעד קיצוני שיש להפעילו לעיתים רחוקות בלבד. יחד עם זאת, על פניו נראה שהמקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם החייב עושה דין לעצמו משך שנים רבות ולא משלם כמעט מאומה לקופת פשיטת הרגל, תוך הפיכת הליך פשיטת הרגל ל"עיר מקלט", כאשר מנגד עומדים הנושים (המיוצגים על ידי הנאמן) בחוסר אונים [ראו והשוו: רע"א 1334/06 בלס נ' עו"ד בויאר, נאמן בפשיטת רגל (23.7.2006); ע"א 9349/01 מוסאיוף נ' עו"ד מולכו בתפקידו כנאמן על נכסי פושט הרגל (לא פורסם, 13.12.2001). השוו גם לסמכות המקבילה הקבועה בפקודת ביזיון בית המשפט: ע"פ 7174/09 רייפמן נ' עו"ד ארז (21.9.2009)].

7.

בטרם סיום, אחזור ואדגיש כי תכלית מאסרו של החייב מאחורי סורג ובריח אינה ענישה אלא כפייה לביצוע החלטות בית המשפט במסגרת הליך פשיטת הרגל. בנסיבות אלה מצוי המפתח לתא כלאו של החייב בידיו, בדמות תשלום מיידי של חוב הפיגורים שנוצר בהליך פשיטת הרגל. ובמבט צופה פני עתיד, ראוי שהחייב יציע לנושיו הצעת הסדר ראויה ומגובה בביטחונות על מנת לקדם את הליך פשיטת הרגל ולהביאו בעתיד לכדי סיום.

8.

לנוכח האמור לעיל, אני דוחה את בקשת החייב לעיכוב ביצוע פקודת המאסר. צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטתי מיום 20.5.2013 מבוטל בזאת. הנאמן והכנ"ר יפעלו בהתאם לסמכותם בדין לביצוע פקודת המאסר בהקדם. ככל שיידרשו לנאמן ולכנ"ר הוראות אופרטיביות כלשהן, יפנו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שבמסגרתו מתנהלים הליכי פשיטת הרגל. בחלוף 14 יום מיום מאסרו, וככל שלא ישכיל לשלם את חוב הפיגורים לפני כן, יובא החייב לפני בית המשפט המחוזי לדיון בעניין המשך מאסרו במעמד הנאמן והכנ"ר.

9.

בא כוח החייב יודיע בתוך 7 ימים האם הוא עומד על המשך הערעור שבכותרת לנוכח הערותי לעיל. לאחר הגשת הודעת בא כוח החייב יובא התיק לפני רשם בית משפט זה לצורך ההחלטה בדבר המשך הטיפול בו. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות במסגרת הבקשה שלפני.